<h1>חדושי הרא"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן להשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפרען וליפרע מהם ר' יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר אמרו לו אף על פי שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן ר' ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר. בגמרא [ו' ע"א] איבעיא לן לשאת ולתת משום הרווחה או משום לפני עור לא תתן מכשול, פירוש משום הרווחה שמרויח בדבר ואזיל ומודי לע"ז שלו, שהוא סבור שהצליחה אותו, ועובר משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו [שמות כ"ג] ויש במשמע [לגרום] אפילו לאחרים הזכרה האסורה להם, והיינו על דעת לעבדם שהרי אסורין בני נח מן התורה. או משום לפני עור לא תתן מכשול, כלומר משום תקרובת, שאנו חוששין כשאנו מוכרין להם בהמה או דבר הראוי לתקרובת, שמא יעשה ממנה תקרובת, ונמצא שאנו עוברין משום לפני עור לא תתן מכשול. אבל לטעמא קמא דאמרינן משום אזיל ומודה [לי]כא איסורא משום לפני עור לא תתן מכשול, כדמוכח בהדיא לקמן [ו' ע"ב]. ובמאי דפרישנא בסוף פרקין [כ"ב ע"א] משום לפני עור לא תתן מכשול, דלא שייך בה משום לפני עור לא תתן מכשול אלא במה שאינו יכול לעשות אלא על ידינו, מה שאין כן באזיל ומודה שהוא בידו בכל שעה, ומשום גרמא בעלמא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח במאי דפרישנא בסוף פרקין [שם]. ולהני תרי טעמי ליכא למיחש אלא שלשה ימים לפני אידיהן, ששלשה ימים בלבד לפני אידיהן הן עסוקין בצרכי חגם לצר[כי] הקרבתן, כלומר קרבן שרוצין להקריב. ודי להם בשלשה ימים, לפי שאין להן בקור [מומין] (בה) בקרבנן, ואין אסור להם אלא מחוסר אבר. ולאידך טעמא נמי דאזיל ומודה אינו אזיל ומודה אלא מכי עסיק בצרכי חגא, סבור יראתו קשה ש[הצל]חתו בשביל אותו זכות. אבל קודם לכן לא. ונפקא מינה בין הני תרי טעמי היכא דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה ואזיל ומודה אסיר, ואי אמרת משום תקרובת כיון דאית ליה לדידיה ואפשר ליה לקרובי בלא דידן תו ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול, ואפילו היה מקריב שתיהן, שכן הוא עובר באחת כמאה. והוא הדין נמי דנפקא לן מינה היכא דמאי דמזבנינן לא ראוי לתקרובת, דמשום אזיל ומודי איכא, משום תקרובת ליכא. והוי יודע דעד כאן לא מיבעיא לן אלא בלשאת ולתת. אבל שאר מתניתין כולה, כגון להלוותן ולפורען ולהשאילן, כולה משום דאזיל ומודה הוא בודאי, דלא סגיא בלאו הכי. דמשום תקרובת ליכא למימר, דשאלה בעינה הדרה למ[ריה]. ולפורען נמי זוזי יהבינן להו, ומיירי דלא ראוי לתקרובת הוא. מאי אמרת, דילמא זבין בהו תקרובת, בהא לית ביה איסורא דלפני עור לא תתן מכשול. אלא לשני המוכר לו אותו דבר הראוי לתקרובת, וכדאמרינן בגמרא, דכי מפקדינן אלפני עור לא תתן מכשול, אלפני דלפני לא מפקדינן. אלא כולה שאר מתניתין משום דאזיל ומודה, ליפרע מהם ולשאול מהן וללוות מהן בכולהו איכא משום דאזיל ומודה. ליפרע מהן, משום שהוא שמח לאלתר שפרע חובו, ואזיל ומודה. ללוות מהן ולשאול מהן, שהוא מתחשב שהבריות צריכין לו. ותו משום גזרה אטו להלוותן ולפורען ולהשאילן, כדאיתא בגמרא פלוגתא בהא מילתא, הני אחריני, כגון ליפרע מהן וללות מהן, אי משום גזרה דגזרינן אטו הני דאמרינן או משום אזיל ומודה. והשתא דאתינן להכי, דפרישנא דעד כאן לא מיבעיא לן אלא בלשאת ולתת עמהן, דהיינו מקח וממכר דמיבעיא לן מאי טעמא הוא הדין במקח וממכר גופיה דלא מיבעיא לן אתרווייהו. דודאי ליקח מהן לא אפשר דמיתסר אלא משום דאזיל ומודה, דמשום תקרובת ליכא דהא זוזי שקיל מינייהו דלא חזו לתקרובת. ואי אמרת זבין בהו תקרובת, בהא נמי ליכא איסורא לדידן, דכיון דלא זבין תקרובת גופיה מינן, אנן לא עברינן משום לפני עור לא תתן מכשול, דלפני דלפני הוא, ולא מפקדינן עלה כדפרישנא. אלא ודאי ליקח מהם משום דאזיל ומודה הוא דאסור. אבל למכור להם הוא דמיבעיא ליה, מי אמרינן דמשום דאזיל ומודה הוא דאסור, או דילמא בהא ליכא משום דאזיל ומודה, דהא ודאי כל שיש לו מעות מוצא ליקח, דזוזי דאיניש אינון ערבין ביה. אבל משום תקרובת איכא, ולא איפשיטא.
ר' יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר. [פירוש] ולמאן דאמר (פירוש) להפרע מהן אסיר משום דאזיל ומודה פליג ר' יהודה דליתא, דמיצר הוא וליכא הודאה, ולמאן דאמר להפרע מהן (אסור) אסור משום גזרה, דגזרינן להפרע מהן אטו לפרוע, פליג ר' יהודה דלא שייך למגזר, דהכא מיצר והכא נהנה. אמרו לו אע"פ שמיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. כלומר לאלתר שפרע חובו הוא שמח. ר' ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור. כלומר שעדיין הוא זוכר יראתו ומודה לה. וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור ולאחר אידיהן מותר.
<h2>דף ו.</h2>
איבעיא להו שלשה ימים דקתני הן ואידיהן. פירוש ולא הוו אלא שני ימים לבד מאידיהן. ומסקנא הן בלא אידיהן. אמר שמואל ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד. פירוש דלא אדיקי [בע"ז] ליכא למיחש אלא ליום אידם בלבד. והא רב יהודה שרא ליה לרב כהנא לזבוני חמרא ולרב גידל לזבוני חיטי בחגתא דטייעי. כלומר... לחמרא ואפילו ביום אידם עצמו התיר. שאני חגתא דטייעי דלא קביעא. פירוש אינה קבועה כל כך, פעמים עושין לה פעמים אין עושין. הילכך אינה חשובה להם וליכא משום תקרובת מסתמא ולא משום דאזיל ומודה.
<h2>דף ו:</h2>
תניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח תלמוד לומר ולפני עור לא תתן מכשול. פירוש רבותא אשמועינן דאפילו כוס יין לנזיר דלדידן לא אסור איכא משום לפני עור. ולא מיבעיא כוס יין לנזיר דבר ישראל, אלא אפילו אבר מן החי לבני נח דלאו בר ישראל, איכא משום לפני עור לא תתן מכשול. ודוקא דקאי בתרי עברי נהרא דלא מצי איהו שקיל. פירוש שהישראל עומד ... בתרי עברי נהרא, והנהר מפסיק, שאינו יכול ליטלו, והתם איכא משום לפני עור [אבל יכול ליטלו בעצמו] אי ליכא ישראל ונתן לו אין כאן משום לפני עור, דקתני לא יושיט, ולא קתני לא יתן. פירוש דלשון הושטה משמע שהוא אינו יכול ליטלה. שמע מינה. ולפורען וליפרע מהם. מתניתין דלא כר' יהושע בן קרחה דתניא ר' יהושע בן קרחה אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם. פירוש ומהאי טעמא שרי אע"ג דאפשר דאיכא למיחש דאזיל ומודה דמכל מקום שמח הוא כשפרע חובו. אמר רב הונא הלכה כר' יהושע בן קרחה. והשתא לא קשיא לן מנהגא.
איבעיא להו נשא מהן לפני אידיהן מהו ר' יוחנן אמר אם נשא ונתן אסור ריש לקיש אמר אם נשא ונתן מותר והלכתא כריש לקיש דתניא כותיה כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים מותר ואפילו בדבר המתקיים נשא ונתן מותר. פירוש כשאמרו דבר המתקיים אסור לשאת ולתת דהיינו מקח וממכר, דהכי דאיק האי לישנא דמשא ומתן בכל דוכתא. לא אמרו אלא בדבר המתקיים, כלומר עד יום אידו, דהשתא חשיב ליה כיון דמתקיים עד יום אידו אסור בין למכור בין ליקח. למכור אסור לפי שהוא מתקיים עד יום אידו, וליקח אסור לפי שנותנין לו מעות שהוא אצלו גם כן דבר המתקיים. משום דבדידיה אסירי תרווייהו, כלומר למכור וליקח, מה שאין כן בדבר שאין מתקיים, שאין אסור אלא באחת, דהיינו ליקח מהן, אבל למכור להם מותר, כדמוכח הא דאמרינן דתני רב זביד דתני לה הכי בהדיא. וזהו שתלו האיסור בדבר המתקיים, שאמר כשאמרו אסור לשאת ולתת לא אמרו אלא בדבר המתקיים, לפי שאסור בין למכור בין ליקח, אבל דבר שאין מתקיים מותר, פירוש למכור, כדאיתא בהדיא בההיא דתני רב זביד, דכיון דאינו מתקיים עד יום אידו לא חשיב ליה, ואפילו דבר המתקיים נשא ונתן מותר.
תני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם. פירוש דלא חשיב ליה כיון דאינו מתקיים מוכרין להם, אבל אין לוקחין מהם. פירוש שהרי אנו נותנים לו מעות, שהוא דבר המתקיים אצלו ודבר חשוב. ולכולי עלמא אם נשא ונתן יום אידיהן אסור וכן הלכתא. פירוש שלא נחלקו אלא בלפני אידיהן, אבל ביום אידיהן עצמו אסור. וכן הוא בגמרא בפירוש. הרי שרבינו ז"ל קבע הלכה כריש לקיש. ואע"פ שאמרו ביבמות בפרק החולץ [ל"ו ע"א] דהלכתא כותיה דר' יוחנן בר מתלת דהלכתא כריש לקיש, לא נאמר הכלל אלא על הרוב. וכיון דהכא קיימינן דתניא כותיה דריש לקיש, ולא דחינן כלל, משמע דסבירא להו ודאי דהלכתא כותיה דריש לקיש, ולא דחיא לה כלל. ודכותה במסכת מכות [י"ד ע"ב] דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש, ותניא כותיה דריש לקיש, ולא סגיא לן ודאי למפסק אלא כותיה. ודכותה בבבא בתרא [קי"ד ע"ב], דפסקו בפלוגתא דרבה ורב יוסף הלכתא כותיה דרבה בר משדה קנין ומחצה, ואשכחן דהלכתא כרב יוסף דהיינו שומר אבדה [ב"מ כ"ט ע"ב] דרבה אמר שומר חנם ורב יוסף אמר שומר שכר, והלכתא כרב יוסף כדמוכח בדוכתיה, שאין הכללות נאמרין אלא על הרוב. והשתא קשיא לן מנהגא דנהגינן לשאת ולתת עמהם ואפילו ביום אידם, דבשלמא לפניהם לא קשיא, דהא קיימא לן כשמואל דאמר בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד, וזימנין ודאי אשכחן האי לישנא דבגולה דפרשינן ליה בתלמודא על מקום ידוע כגון נהרדעא ודכותה [עירובין מ"ה ע"א], אבל הכא כיון דאמר סתמא אכולהו קאמר. אלא יום אידם קשיא לן, היאך נהגו בו היתר ולשאת עמהם לפורען וליפרע מהם להלוותן וללות מהן. בשלמא הלואה נמי האידנא כיון דברבית יזפי ליכא משום דאזיל ומודה, שאינו אלא מיצר. ולמכור להם נמי לא קשיא, דהא מספקא לן אי משום אזיל ומודה או משום תקרובת, וסלקא בתיקו. והויא לה חששא דרבנן, ומספיקא עבדינן זה לקולא. ואמרינן דמשום תקרובת הוא, והאידנא דלא מקרבי קמה אלא מעט יין ולבונה ונרות של שעוה, בכל שאר מילי שרי. אלא לפורען וליפרע מהם וללות מהן וליקח מהם קשיא, ואפשר לומר דלא גזרו רבנן להאי גזרה אלא כי איתיה לטעמא דוקא דמשום תקרובת או משום הרוחה, וכל היכא דליתיה להאי טעמא שרי כדאמרינן דרב יהודה שדר ליה קורבנא לבר שישך ביום אידו אמר ידענא דלא פלח לע"ז, ואפילו כי איתיה לטעמא נמי, כל היכא דאיכא משום [איבה] התירו, כדאמרינן ור' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה [דינרא] קיסרנא אמר היכי אעביד לא אשקליה איכא משום איבה. ולקמן [כ"ו ע"א] נמי אמרינן גבי בת ישראל לא תינק בנה של נכרית, סבר רב יוסף למימר אונוקי ואולודי בשכר שרי משום איבה. וכן אמרו במתניתא [תוספתא ספ"ג] לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם אבל במכירו מותר, שאינו אלא כמוכרו לו. ובירושלמי [ע"ז פ"א ה"א] תני עבר ונשא אסור בגוי שאנו מכירו, אבל בגוי המכירו מותר, שאינו אלא כמחניף וכמוכרו לו [והאי מותר ד]קאמר [לאו] דיעבד, [דאי] דיעבד מאי הפרישא איכא בין מכירו לשאינו מכירו [דתליא] אי נשא ונתן אם אסור אם מותר, אם איתא דלכתחלה אסור, דיעבד מאי מחניף איכא בגוי המכירו אלא ודאי אפילו לכתחלה הוא מתיר בגוי המכירו. וכן תנו נכנס לעיר ומצאן שמחין, כלומר שיש להם יום איד, שמח עמהן שאינו אלא כמחניף להם, כלומר כיון שנכנס לשם שלא בכונה אלא דרך אקראי בעלמא. ותו אמרינן התם גרדאי שאלון לר' אמי יום משתה של גוים מאי, וסבר משרי לון מן הדא מפני דרכי שלום, ואמר ליה ר' בא והתני משתה של גוים אסור, א"ר מונא אילולי ר' בא היה מתיר לנו ע"ז שלהם וברוך המקום שרחקנו מהם, כלומר דבהא אפשר ליה לאשתמוטי דליכא כולי האי משום איבה, הא למדת שכל מקום שיש בו משום איבה [מותר]. ומכל מקום בעל נפש צריך ליזהר כמו שאפשר.
ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנא לר' יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב ריש לקיש קמיה אמר ליה היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הויא ליה איבה אמר ריש לקיש טלהו וזרקהו לבור לפניו כל שכן דהויא ליה איבה טלהו וזרקהו לבור כלאחר יד. פירוש וכיון דחזי הוא דאזיל לאיבוד לא אזיל ומודה. גרסינן בפרק השוכר את הפועל [ס"ה ע"א], רב יהודה משדר ליה קורבנא (לבר שישך) [לאבדרבן] ביום אידם, אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז, אמר ליה רב יוסף והתניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד ע"ז, פירוש אע"פ שבני נח מוזהרין שלא לעבוד ע"ז, מפני שהם לא קיימום הם צריכין קבלה, דסתמייהו לא מעלו, וכשקבל עליו בפני שלשה חברים לקיימם השתא מיקרי גר תושב, מכלל דהא לאו הכי חשבינן ליה כעובד ע"ז. כי תניא ההיא להחיותו. פירוש דנהי שמצווים עליו להחיותו, התם הוא דבעינן קבלה, אבל להא לא בעי קבלה, אבל כל היכא דקים לן דלא פלח לע"ז שרי לשאת ולתת עמהן. והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן גר תושב שעברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות, התם כגון שקבל עליו למול ולא מל. פירוש דכי קביל עליה ולא מקיים, התם ודאי מיחזי כמינות.
<h2>דף ז.</h2>
תנו רבנן הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. פירוש לא ישאל, ואם עבר ושאל לחכם אחר וטיהר או התיר לא מהני מידי. דהכא ודאי לאו בטועה בדבר משנה, דבהא ודאי חוזר הוא בעל דבר לישאל. אלא בטועה בשיקול הדעת, וכשטועה בשיקול הדעת קם דינא ואין טעותו חוזר, כדמוכח בסנהדרין. ופירוש טועה בדבר משנה, כל שטועה בהלכה פסוקה, וטועה בשיקול הדעת הוא הלכה שאינה בדבר מפורש, אלא משיקול דעתו טועה, כגון תרי אמוראי או תרי תנאי דפליגי, וסוגיין כחד מינייהו, כלומר שהסוגיא נוטה כאחד מהם, והלך הוא ועשה כדברי האחר, ובהא אמרינן קם דינא ואין טעותו חוזר, כדאיתא התם בסנהדרין בהדיא. היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר. פירוש כאחת. אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין. פירוש איכא דאמרי מנין שנים. איכא דאמרי מנין תלמידים מסכימין לדעתו. הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. פירוש דלא אמרינן קם דינא אלא כשהורה הוא תחלה לאיסור, אבל בשנחלקו כאחת לא. אמר רב יוסף הלכה כר' יהושע בן קרחה.
תנו רבנן כל הפושעים שחזרו אין מקבלין אותן עולמית דברי ר' [מאיר]. פירוש במתניתא [תוספתא דמאי פ"ב ה"ח] לאו הכי תניא, אלא וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית [כאן נמחקו שלש שורות בכ"י].
חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן. פירוש דהשתא נראה [דהא שקבלה] עליו לאו מעליתא היא. בפרהסיא מקבלין אותן. איכא דאמרי עשו דבריהם פירוש מה שנחשדו בו, במטמוניות, מקבלין אותן. בפרהסיא אין מקבלין אותן, כיון שנתפקרו בעבירה. ר' שמעון ור' יהושע אומ' בין כך ובין כך מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים. אע"פ שהם שובבים, מכל [מקום] ראוי לקבל בתשובה. א"ר יצחק איש כפר עיטוש א"ר יוחנן הלכה כאותו הזוג.
<h2>דף ח.</h2>
מתניתין ואלו אידיהן של גוים קלנדא וסטורית [ויום גנוסיא. אמר רב חנן] בר רבא קלנדרא שמנה ימים אחר התקופה. סטורניא שמנה ימים לפני התקופה. כדכתיב הכא דמקדים מאוחר ברישא. בעי רב מתנה רומי עשתה קלנדרא וכל עיירות הסמוכות לה משתעבדות לה. פירוש לספק להם מים ומזון וצרכיהם, ומכל מקום שרגילין בהן [הסמוכין לעיר]. אבל אין יום איד מיוחד להם לא חשיבא להו ולא אזלי. ר' יהושע בן לוי אומר קלנדא לכל אסורה ר' יוחנן אומר קלנדא אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד. פירוש לאותן שהוא להם יום איד מיוחד. והלכתא כר' יוחנן דתניא כותיה. תניא רשב"ג אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע"ז בטהרה הן, כיצד גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אע"פ שאוכלין משלהם ושותין משלהם ושמש שלהם עומד עליהן מעלה עליו הכתוב כאילו אכלו זבחי מתים שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו. מאי וקרא לך משעת קריאה. כלומר אע"פ שאינו אוכל מזבחו. כל תלתין יומין. כלומר שנשא אשה. בין שאמר מחמת הלולא בין לא אמר מחמת הלולא אסור. פירוש דמסתמא מחמת הלולא הוא. מכאן ואילך אי אמר מחמת הלולא [אסור ואי לא אמר מחמת הילולא] שרי. וכי אמר מחמת הלולא עד אימת אסור אמר רב פפא עד תריסר ירחי שתא. ומעיקרא מאימת אסור אמר רב פפא מכי רמי שערי באסנתי. פירוש שנותנים שעורים במכתשת ושורין אותן לעשות מהן [שכר]. כלומר מכי טרחי בצרכי סעודה.
<h2>דף יא.</h2>
וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שריפה יש בה ע"ז. דסברי רבנן ששורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, שלא אסרה תורה בחוקותיהם אלא בחוקות של ע"ז או בדברים של בטלה וכולו סרך ע"ז, אבל בדברים של טעם מותר ... [כדאשכחן] בחולין [ע"ז ע"ב] כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי [ובשריפה על המלכים] טעם איכא לכבודן לשרוף כלי תשמישן, כלומר אין אדם אחר ראוי להשתמש [במה שנשתמש בו] הוא. וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים. פירוש גדול שבסנהדרין. ומה הן שורפין עליהן מטתן וכל כלי תשמישן מעשה שמת ר"ג ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי. כלומר כלים שהן שוין כך.
<h2>דף יא:</h2>
מתניתין. עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר. היה חוצה לה ע"ז תוכה מותר. פירוש כגון עיר שיש סמוך לה הרבה [יישובים] שיש בתוכה יום איד, אותו ישוב הסמוך לה מותר לשאת [ולתת עמהן ולא חיישינן] דילמא בני אותה העיר הולכין שם. וכן אם היה באותו ישוב הסמוך יום איד, אותה העיר מותר לשאת ולתת עמהן ולא חיישינן שמא [יבואו] שם מן הישוב. מהו לילך לשם, כלומר עיר שיש בה יום איד מהו לילך לאותה העיר [אי] חיישינן למראית העין שהרואה סבור שהולך לשאת ולתת עמהם. בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור. כלומר בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום הרואה אותו הולך לאותו מקום אומר למקום פלוני הוא הולך אסור, דהשתא איכא מפני מראית העין. אין הדרך מיוחדת לאותו מקום. כלומר שאפשר לילך בו למקום אחר או שהמקום מקום מעבר שרוב ההולכין בו אינן מתעכבין בו אלא שעוברין דרך שם מותר, דהשתא ליכא משום מראית העין, דהרואה סבור למקום אחר הוא הולך שמא... שהוא שם גם כן ליכא איסורא מאחר שנזהר שלא לשאת ולתת. עיר שיש בה ע"ז. פירוש שעושין בה יום איד. והיו בה חנויות מעוטרות ושאין מעוטרות. פירוש יש חנויות בעיר שמעלין מכס לע"ז ביום אידם והיו מעטרין אותן בפירות תקרובת ע"ז או נוייה, כגון ורד והדס או שאר פירות, ועיטור עצמו ודאי אסור בהנאה כדין תקרובת ע"ז או נוייה, אבל לענין חנויות עצמן אנו באין לדון אם מותר ליקח מהם מפני שמהנה לע"ז. זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים מעוטרות אסורות. פירוש דכי היכי דנהנה משל ע"ז אסור, כדכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם, הוא הדין למהנה, (וכן) [וכל] שכן נמי הוא. ושאין מעוטרות מותרות.
<h2>דף יב.</h2>
תנו רבנן עיר שיש בה ע"ז אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור אין הדרך מיוחדת לאותו מקום מותר. ישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישוח ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה כמשתחוה מותר. נתפזרו לו מעות בפני ע"ז לא ישוח ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ז אם אינו נראה מותר. פרצופות. כלומר צורות נעבדות. המקלחות מים הרי זה לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לע"ז. כיוצא בו לא יניח פיו על גבי הסילון וישתה מפני הסכנה מאי סכנה סכנת עלוקה. פירוש שרץ המים שנקרא שיגופירא. מסייע ליה לר' חנינא דא"ר חנינא הבולע נימה של מים מותר להחם לו חמין בשבת. פירוש דמים חמין מועילין לו. ונימא של מים היינו אותו שרץ שפירשנו. ומעשה באחד שבלע נימא של מים והתיר לו ר' חנינא להחם לו חמין בשבת. אדהכי והכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע ניגמע חלא. כלומר ישתה חומץ שמועיל לו לשעה. והא דאמרינן אם אינו נראה, כלומר שהוא בענין שאינו נראה כמשתחוה או שאין אדם רואהו, דליתה לדרב יהודה [אמר רב] דאמר כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים [אסור]. דמתניתין טובא קשיאן עליה, כדתנן [שבת ס"ד ע"ב] מי שנפלו לו כליו במים בשבת שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. וגבי בהמה דתנן [שם] ופוקק לה זוג בצוארה ומטיילת בחצר, ודוקא בחצר, וברשות הרבים אוסר דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, ואילו בחצר מותר. ועוד משניות אחרות. ובירושלמי [כלאים פ"ט ה"א], כל אילין פליגין עליה דרב ולית להו קיום, כלומר ואין להם תירוץ. תנו רבנן לא ישתה אדם לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה, מאי סכנה, סכנת שברירי. פירוש סנוירים.
<h2>דף יג.</h2>
תניא ר' נתן אומר יום שע"ז מנחת בו את המכס. פירוש בכל ירוד הם עושים איד כל ימי הירוד. ויום אחד בו ע"ז מנחת בו את המכס. מכריזין ואומרים כל מי שיטול עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו. פירוש לסימן ע"ז. יניחו לו את המכס ואם לאו אל יניחו לו את המכס. יהודי הנמצא שם כיצד יעשה. יניח נמצא נהנה. כלומר שמניחין לו את המכס. לא יניח נמצא מהנה. לע"ז, שתרויח המכס. מכאן אמרו הנושא ונותן בירוד של גוים בהמה תעקר פירות כסות ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח איזהו עיקור מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה והני מילי בלוקח מן התגר דשקלי מיניה מכסא אבל בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מיניה מכסא שרי דתניא הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם. פירוש בערכאות שלהם, אע"פ שהם מתחשבין בדבר. ואם היה כהן מיטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם. פירוש אע"ג דחוצה לארץ טמאה, דגזרו טומאה על ארץ העמים. וכשם שמיטמא בחוצה לארץ כך מיטמא בבית הקברות, בית הקברות ס"ד, טומאה דאורייתא היא, אלא אימא בבית הפרס דרבנן. פירוש הוא שדה שנחרש בה קבר. וקים להו לרבנן דעד מאה אמה המחרישה מוליך בה עצמות, ולעצם גדול אין לחוש, שהוא דבר הנראה וניכר, אלא לעצם קטן. ושערו חכמים שאי אפשר לעצם כשעורה שלא נדוש ברגל ונכתת. וכל הפחות מכשעורה אינו מטמא במגע, הילכך דאורייתא טהור, אלא דרבנן הוא דגזרו עלה. ומיטמא ללמוד תורה ולישא אשה, א"ר יהושע אימתי בזמן שאינו מוצא ללמוד אבל בזמן שמוצא ללמוד לא יטמא. ר' יוסי אומר אף בזמן שמוצא ללמוד יטמא לפי שלא מכל אדם זוכה אדם ללמוד. א"ר יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן, א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי. ועכשיו צריך טעם בלוקח מבעל הבית, אע"ג דלא שקלי מיניה מכסא מכל מקום יאסרו לו המכר משום יום אידם. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש דבירוד משום דזילא ביה תרעא התירו לילך שם ליקח בו מה שהוא צריך לו, דחשבינן ליה כדבר האבד, כיון דהאידנא משכח להו בדמי קלילי ובעלמא לא משכח להו אלא ביקירי, ולהכי שרו רבנן. וכן אמרו במסכת מועד קטן [י' ע"ב], רבינא הוה מסיק בהו זוזי בבני אקרא דשטאתא אמר ליה מהו למיזל עלייהו האידנא בחולא דמועדא אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו ובעלמא לא משכחת להו כדבר האבד דמי. ותניא גבי ע"ז כי האי גונא, הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהן בהמה וכו' מפני שהוא כמציל מידם, הרי שהביאו זו לראיה לומר שמזה הטעם הוא שהתירו, וטעם אחד הוא בשתיהן, מפני שהוא כדבר האבד. ומותר ליקח מהן כל דבר, אפילו דבר שאין מתקיים, כדאמרינן בגמרא [י"ג ע"ב] בר' יעקב ור' ירמיה חד זבין פיתא וחד זבין סנדלא. ובגמרא נמי אמרינן טעמא משום מעוטינהו, והכי נמי קאמ' כי האי טעמא דאמרן, כלומר דממעט להו דזילי תרעי, ומן הסתם הלוקח מרויח בדבר. והוי יודע כל היכא דשרינן מהאי טעמא, דהיינו משום דבר האבד, דוקא בצרכי עצמו, כלומר בדברים שהוא צריך להם לעצמו, אבל בדברים של סחורה לא, אע"ג דהשתא מרווח טפי, שהעברת ריוח אינו דבר האבד, וכן מוכיח במועד קטן [י' ע"ב].
תניא אין מעריכין ואין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח. פירוש כדי שלא יבא לידי תקלה, שיהנו מהם והם אסורים בהנאה, וסבר לה כמאן דאמר [ערכין כ"ח ע"א] סתם חרמים לבדק הבית ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה, פירוש אבל מנשר פרסותיה לא, ואפילו קדשי בדק הבית, משום בזיון קדשים. ואין יכול לשוחטה אפילו בקדשי בדק הבית, שלא יבא לידי תקלה שיאכלנה. ואינו רשאי להורגה בידים, שהכתוב אומר ונתצתם את מזבחותם ולא תעשון כן לד' אלהיכם, שכל דבר השחתה אסור לעשות בשל גבוה, וכן פירשו בגמרא. וכתב רבינו ז"ל, ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, ואע"ג דשמואל בשחללו דיעבד קאמר, היינו בזמן שבית המקדש קיים, דחזי. אבל בזמן הזה דלא חזי אפילו לכתחילה נמי. ומיהו דוקא בקדשי בדק הבית או בקדשי מזבח בדברים שאין גופן קדוש ואינן קדושין אלא לדמים, ולאפוקי בהמה תמימה, דקדושת הגוף הוא. וכן אמרו [בבכורות], ההוא גברא דאחרמינהו לניכסיה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול [ד'] זוזי ופרוק עלייהו ושדינהו בנהרא, כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול. ומתניתא דלעיל לא קשיא כלל, משום דמתניתא דינא קתני, ותקנתא מילתא אחריתי, והיא מילתא דאפשר ודאי כדפרישנא.
<h2>דף יג:</h2>
מתניתין. ואלו דברים אסורין למכור לגוים אצטרובילין ובנות שוח ופטוטרות ולבונה ותרנגול לבן. פירוש שכל אלו הם דברים מיוחדים להקריב לע"ז. רבי יהודה אומר מוכר הוא תרנגול לבן בין התרנגולין. דכיון דכולהו קני להו, ומסתברא דלאו לע"ז קני לה. ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכר לו, שאין מקריבין חסר לע"ז, כלומר דתו ליכא למיחש לתקרובת.
<h2>דף יד.</h2>
מאי אצטרובילין אמר רב חסדא פירי דארזא. ובנות שוח תאיני חיוראתא. פטוטרות אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן וכולן, כלומר בין אצטרובילין בין בנות שוח. בפטוטרותיהן שנינו, כלומר בעוקציהן, שאין מקריבין אלא כן. ולבונה א"ר יוחנן לבונה זכה. שהיא מיוחדת לתקרובת. תאנא וכולן מוכרין להן חבילה. פירוש שאין קונין כל כך לע"ז בבת אחת. וכיון שקנו כל כך, לסחורה הוא. וכמה חבילה פירש רבי יהודה בן בתירא אין חבילה פחותה משלשת מנין. פירוש משקל שלשת מנין. וניחוש דילמא אזיל ומזבין לאחריני ומקטרי אמר אביי לפני עור לא תתן מכשול אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן. ותרנגול לבן אמר רב יהודה א"ר זירא איכא דמתני אמר רב זביד א"ר זירא תרנגול למי תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן. פירוש ואפילו לרבנן דאסרי תרנגול לבן בין התרנגולין, התם הוא דחזי ליה אבל הכא דלא חזי ליה וסתמא קרי הכי מכלל דלאו לע"ז בעי לה. תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי אסור למכור לו תרנגול לבן. ושאר כל הדברים סתמן מותר פירושן אסור. פירוש, סיפא דמתניתין היא, והשתא פריש לה, סתמן דקאמר חיטי חיוראתא פירושן דקאמר לע"ז.
<h2>דף יד:</h2>
מתניתין מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. פירוש מפני שחשודין על הרביעה. ויש מקומות שנהגו שלא למכור אע"ג דלאו מדינא, דאילו מדינא מותר, משום דגוי חס על בהמתו שלא תעקר. אלא שנהגו בו להחמיר. ומיהו יש מקומות שאין חשודין בכך, ובאותן מקומות מותר ליחד ולמכור. ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. פירשנא עלה משום דעביד בה מלאכה בשבת, כדאמרינן עלה. עגלים וסייחין בין שלימין בין שבורין. פירוש דאתי לשהוייה, והרואה מכירה שהיא היתה של ישראל סבור שלימה מכרה לו. רבי יהודה מתיר בשבורה. פירוש, דלא אתי לשהויה. בן בתירא מתיר בסוס. פירשנא טעמיה לקמן.
<h2>דף טו.</h2>
אין מוכרין להן בהמה גסה, מאי טעמא, נהי דארביעה לא חיישינן, דגוי חס על בהמתו שלא תעקר, אבל עביד בה מלאכה בשבת. כלומר, ואפילו במקום שחשודין על הרביעה ואסור ליחד עמהן בהמה מותר למסור לה, דחס הוא על בהמתו שלא תעקר, והיא נעקרת מפני הרביעה. אבל עביד בה מלאכה בשבת, פירוש ולהכי אסור בכל מקום. ונעביד בה כיון דזבנה קניה. כלומר ובשלו הוא עושה מלאכה בשבת. גזירה משום שאלה גזירה משום שכירות. פירוש שאם אתה מתירה למכור פעמים שמשאילה לו בחול או משכירה והוא מעכבה בשבת. גזירה נמי זימנין דמזבין לה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא ואמר ליה תא נסייה ניהלי. פירוש במשאוי, דהיא חשיבא מלאכה, ולא רכיבה דחי נושא את עצמו כדאיתא בשבת [קנ"ד ע"א]. ואדהכי קדיש יומא ושמעה ליה לקליה. פירוש שהיא מכירתו שהוא יודע מנהגה. ואזלא מחמתיה והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת. פירוש, וחייב חטאת, כדאיתא בשבת. ותימה, למה לי מהאי טעמא דמחמר, תיפוק ליה משום דעביד בה מלאכה, והוא מצווה על שביתת בהמתו. ונראה לומר דהאי חששא דנסיוני לא שכיח דאתי לידי איסורא, דאילו בשבת גופיה הא ודאי לא מסר לה איניש, ובחול נמי ליכא איסורא, וליכא למימר דמשהי לה גביה עד שבת, דבנסיוני לא משהו לה, הילכך ליכא למימר אלא כי האי גונא דנסיב לה ערב שבת בין השמשות ואדהכי קדיש יומא, והא ודאי מילתא דלא שכיחא, וכיון דכן, אי משום שביתת בהמתו, דלאו איסורא דבגופיה וליכא חיוב חטאת דליכא אלא איסור לאו, כיון דהא מילתא דלא שכיחא ודאי לא (אסור לאו) הוו גזרו בה רבנן. אבל השתא דאיכא חששא דמחמר, דאיסורא דבגופיה, וחמיר איסוריה דחייב חטאת, בהא ודאי גזרו ביה רבנן.
רב אחא שרא לזבוני חמרא אידא דספסירא. כלומר על ידי סרסור ישראל, דהשתא ליכא למיחש למידי, אי משום נסיוני הא לא ידעה לקליה דאזלא מחמתיה, פירוש שהרי אינה מכירתו ואינו רגיל בה ולא יודע מנהגה. וכל היכא דליכא נסיוני חששא דמחמר דאיסורא דגופיה ואיסור חמור, תו לא חיישינן לנסיוני לאיסור שביתת בהמתו, דמילתא דלא שכיחא היא וליכא איסוריה דגופיה נמי כדפרישנא. אי משום שאלה ושכירות ספסירא כיון דלפי שעתא הוא דמזבין לא מושיל ולא מוגר, כלומר אינו רשאי להשאיל ולא להשכיר. ועוד כי היכי דלא ליגלי מומא, כלומר כיון שהיא עומדת לימכר על ידו אינו רוצה שתהא ברשות אחרים, שהוא חושש שמא יש בה מום ויכירוהו ולא תוכל לימכר. רב הונא זבין ההיא פרה לגוי. פירוש על ידי עצמו בלא סרסור. פירוש, ואע"ג דמתניתין קתני איסור בבהמה גסה בכל מקום למכור ואתיא ודאי בלא סרסור, דאילו על ידי סרסור מותר כדאיתא לעיל, אבל בלא סרסור אסור, ההיא בסתם בני אדם דסתמא לרדיא זבני כדאמרינן בבבא בתרא [צ"ב ע"ב], אבל רב הונא זבין לטבח דזבין להכי ולהכי, כלומר לרדיא ולשחיטה. וסבר, דכיון דכן תלינן לקולא ואימר לשחיטה זבין. אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה אימר לשחיטה זבנה, דכיון דהאי גונא זבין להכי [ולהכי] תלינן לקולא.
<h2>דף טו:</h2>
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כדרך שאמרו אסור למכור לגוי כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. פירוש, שהרי אנו מכשילין אותו, דודאי מזבין לה לגוי. תנו רבנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות. פירוש מפני שחשודין על הרביעה, ונקבות אצל נקבות נמי פעמים הולכין הזכרים אצלן ורובעין הבהמות. ואין צריך לומר זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים, ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם ואין מתיחדין עמהם. פירוש כולה מהאי טעמא. ואין מתלוין עמהן. פירוש משום שפיכות דמים. ואין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. פירוש מפני חשד רביעה. תנו רבנן אין מוכרין להם לא זיין ולא כלי זיין ואין משחיזין להם את הזיין. פירוש מחדדים. ואין מוכרין להם לא סכין ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל. פירוש שהן חשודין על שפיכות דמים, וחובשין גם כן בבית האסורין שלא כדין. וכל כלים העשויין לענין זה אסור למכור להם. וכדרך שאסור למכור לגוי כך אסור למכור לליסטים ישראל. פירוש אע"פ שאין זה רוצח ידוע, כיון שהוא ליסטים עשוי הוא פעמים להרוג שלא כדין כדי להנצל שלא יתפשוהו ויעמידוהו בדין. תנו רבנן אין מוכרין להם תריסין וי"א מוכרין להם תריסין. פירוש מגינים. מאי טעמא דתנא קמא דכי שלים זינייהו. פירוש שכשאין להם זיין אחר קטלי בהו והרי הן ככלי זיין. ויש אומרים מוכרין להם תריסין דכי שלים זינייהו מערק ערקי. כלומר בורחין הם ואינן הורגין. הילכך לא חשיבי כלי זיין. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כיש אומרים.
<h2>דף טז.</h2>
אמר רב אדא בר אהבה אין מוכרין להם עששיות של ברזל. פירוש חתיכות של ברזל, לפי שמרקעין אותן ועושין מהם כלי זיין. והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלן. פירוש פרסיים שמגינים עלינו בכלי זיינן, וכיון שכן זה הצלתנו הוא, והאי טעמא שייך למימר להתיר כלי זינן, מה שאין כן בבהמה, הילכך בבהמה לעולם אסור אלא אם כן על ידי סרסור או בבהמה שאינה ראויה למלאכת משא או בבהמה שראויה לאכילה וטבח שדרכו לקנות לכך. בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. פירוש שלא הוזהר על שביתת בהמתו אלא ממלאכה, וסוס אינו עומד אלא לרכיבה, ולא חשיבא מלאכה, דחי נושא את עצמו כדפרישנא לעיל. א"ר יוחנן הלכה כבן בתירא.
מתניתין אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. פירוש מפני שהן חשודין על שפיכות דמים ולהזיק בני אדם, לפיכך ראוי שלא להביא לידם שום דבר המזיק. אין בונין עמהם בסילקי וגרדום אצטדיא ובימה. פירוש כולן בנינין שדנין בהם נפשות והורגין בהם. ואצטדיא הוא מלשון שור האצטדין שאמרו בבבא קמא [ל"ט ע"א], והוא שור נגח מלומד שמגיחין אותו על בני אדם, איצטדיא הוא מקום מוכן לכך. אבל בונין עמהם בימוסיאות ומרחצאות. פירוש בימוסאות, בנינין נאין מוכנות לישב ואינן בנין ע"ז ולא דיני נפשות. הגיעו לכיפה. מקום שמעמידין בה ע"ז. אסור לבנותה, פירוש דרכן היה לבנות כיפה במרחצאות לתת בתוכה ע"ז, כדמוכח לקמן בפרק כל הצלמים [מ"ד ע"ב]. א"ר חנין בר אבא חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס אבל לא למכירה וכן הלכתא. פירוש קיימא לן דמסוכנת אסור לשוחטה. וטעמא דמילתא משום שחוששין שמא מתה עד שלא נגמרה שחיטתה, ואם פירכסה אחר כך מותרת, שזו היא ראיה שעדיין חיות יש בה. ובהמה דקה מתוך קלותה צריך פירכוס מרובה, ופשטה ידה לא חשיב פירכוס אלא כפפה ידה. אבל בהמה גסה מתוך שהיא כבדה הרי תנועה קלה ראיה עליה שעדיין חיות יש בה, לפיכך פשטה ידה בבהמה גסה הרי זו ראיה וחשיב פירכוס. וחיה אע"פ שהיא גסה הרי היא קלה, לפיכך צריכה פירכוס יותר מבהמה גסה, ודינה לענין פירכוס כבהמה דקה דבעינן כפפה ידה. אבל לא למכירה. דאילו לענין מכירה הרי חיה גסה אסורה כבהמה גסה, מההוא טעמא גופיה שאף היא יש ראויה למלאכה.
<h2>דף יז.</h2>
הרחק מעליך דרכך זו מינות והרשות. פירוש מלכות. ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה וכמה אמר רב חסדא עד ארבע אמות.
<h2>דף יח:</h2>
תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה את הנחשים ואת החברים בוקיון מוליון ולוליון פגליון וסגרליון הרי זו מושב ליצים ועליהן הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים אלו מביאין את האדם לידי ביטול תורה. דרש ר' שמעון בן פזי מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד ומאחר שלא עמד מהיכן ישב ומאחר שלא ישב מהיכן לץ אלא לומר שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו לץ ואם לץ עליו הכתוב אומר אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. א"ר אלעזר כל המתלוצץ יסורין באין עליו שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תתלוצצו דלא ליתו יסורין עלייכו. אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר משך ידו את לוצצים. כלומר הקב"ה, דכתיב ביה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, מושך אותה מן הלוצצים. אשרי איש ירא את ד' אשרי איש ולא אשרי אשה אמר רב עמרם אמר רב ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב אשרי איש שיעשה תשובה כשהוא איש.
<h2>דף יט:</h2>
על פלגי מים א"ר תנחום בר חנילאי לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד, ומי ידע כמה חיי, לא צריכא ליומיה. פירוש לחלק לכל אחד חלק [כאן נמחקו שתי שורות] שמים. אשר פריו יתן בעתו אמר רבא אם פריו יתן בעתו עלהו לא יבול. כלומר בזמן הראוי לו. ואם לאו עליהם הכתוב אומר לא כן הרשעים וגו'. והיינו דאמר רב אבא אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין. מיהו בשיש גדול ממנו, אבל אין גדול ממנו מותר להורות.
הגיע לכיפה. מקום שמעמידין בה ע"ז, אסור לבנותה. א"ר אלעזר אם בנה שכרו מותר. פירוש דכיפה לאו ע"ז היא אלא משמשי ע"ז, ולכולי עלמא משמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו. מתניתין אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקוץ. פירוש אע"ג דהוה ליה מחובר מעיקרא. ר' יהודה אומר מוכר לו ע"מ לקוץ.
<h2>דף כ.</h2>
מנא הני מילי. פירוש דאין מוכרין להם שום דבר שהוא מחובר לקרקע ואין צריך לומר קרקע עצמה. א"ר יוסי ב"ר חנינא אמר קרא לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע. פירוש דריש ליה מלשון חנה, לא תתן להם שום קבע, דבר אחר לא תחנם לא תתן להם חן, דבר אחר לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם, מסייע ליה לרב דאמר רב אסור לאדם לומר כמה נאה גוי זה. כלומר שלא ימשך אחריהן כלל. תנו רבנן ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה באשת איש ואפילו היא מכוערת.
<h2>דף כ:</h2>
ולא בבגדי צבע אשה ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בתרנגול ולא בתרנגולת בשעה שנזקקין זה לזה. ולא בבגדי צבע אשה אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שטוחין ומונחין על גבי הכותל. אמר רב פפא ובמכיר את בעליהן. פירוש דכשהוא מכירה, מתוך שמסתכל בבגד שלה, זוכרה ומהרהר. והיינו דנקט בגדי צבע, שעושין לנוי. ההיא דפשיט לה מקרא דכתיב ונשמרת מכל דבר רע, משום דסמיך ליה איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, אלמא אהאי מזהר רחמנא שישמור את עצמו של יבא לידי כך. תנו רבנן ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה מכאן א"ר פנחס בן יאיר. פירוש מכאן שהזהירה תורה אפילו על ההרהור. מכאן א"ר פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי חסידות וחסידות גדולה מכולן שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך. פירוש, זהיר הוא שזהיר בעצמו לפרוש מן העבירה כשבאה לידו. זריז הוא כשסבב תחלה שלא תבא לידו, כדאמרינן בחולין [ק"ז ע"א] מאי לאו דזהיר ולא נגע לא דזריז ומשי ידיה מעיקרא, וכיון שכן יבא לידי נקיות, ואפילו במחשבה. ועל ידי כן בא לידי פרישות, שגודר עצמו אפילו במותר לו. ועל ידי כן בא לידי טהרה. ומתוך כך בא לידי ענוה, שהוא בוזה בעצמו הבלי העולם. וממנה בא לידי יראת חטא. וממנה בא לידי חסידות, (חסידות) שכל דרכיו וכל מעשיו לשם שמים. ופליגא דר' יהושע בן לוי דא"ר יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן שנאמר רוח ד' אלהים עלי יען משח ד' אותי לבשר ענוים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן. פירוש דר' יהושע בן לוי משמע ליה פי' ענוה כפירוש דפרישנא לעיל בחסידות, שכל מעשיו לשם שמים. וכתב רבינו ז"ל דפירש בירושלמי, זריזות מביאה לידי נקיות דכתיב וכלה וכפר. פירוש וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח, ולשון וכלה משמע זריזות, דלשון כלוי משמע מהירות, דהיינו זריזות, דכתיב קרא אחרינא וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח. כלומר כשהוא יעשה בזריזות חשיבא כפרה, והיינו נקיות. נקיות מביאה לידי טהרה דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. טהרה לידי קדושה דכתיב וטהרו וקדשו, קדושה לידי ענוה שנאמר כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. ענוה לידי יראת חטא דכתיב עקב ענוה יראת ד'. יראת חטא לידי רוח הקדש דכתיב אז תבין יראת ד' ודעת אלהים. רוח הקדש לידי חסידות דכתיב אז דברת בחזון לחסידך. חסידות לידי תחיית המתים דכתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם. (פירוש רוח הקדש לחסידות.) תחיית המתים לידי אליהו. פירוש דאליהו בא בשביל תחיית המתים, והוא מקדים לבא דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא, פירוש והיא תחיית המתים. ומלישניה דקרא מוכח דבשביל אותו יום אתי אליהו, אלמא דתחיית המתים גרמא לאליהו.
ר' יהודה אומר מוכר הוא לו על מנת לקוץ. תנו רבנן מוכר הוא לו ע"מ לקוץ וקוצץ ר"מ אומר אינו מוכר לו אלא קצוץ, קמה על מנת לקצור וקוצר דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אינו מוכר לו אלא קצורה, שחת על מנת לגוז וגוזז דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אינו מוכר לו אלא גזוזה. איבעיא להו בהמה על מנת לשחוט ושוחט מהו. פירוש דהא קיימא לן דאסור למכור להם בהמה, כדאיתא לעיל. ואם בידוע שקונה לשחוט לאלתר מותר. והשתא מיבעיא ליה במוכר על מנת לשחוט לר' יהודה מאי בכולהו אידך, התם הוא דלאו ברשותיה קאי, אלא ברשות ישראל, ולא משהי להו, אבל הכא דברשות גוי קיימא דילמא משהי לה, או דילמא לא שנא. תא שמע בהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אין מוכר לו אלא שחוטה. והלכתא כר' מאיר דסתם מתניתין כותיה. פירוש דקתני אבל מוכר הוא משיקוץ דהיינו לאחר קציצה דוקא, דכותה בבהמה אחר שחיטה. פירוש ואע"פ דקיימא לן דכל כי האי גונא לאו סתמא הוא, מכיון דאיכא במתניתין פלוגתא כלל כדאיתא התם ביבמות [מ"ב ע"ב] מכל מקום ראה ר' דבריו, כיון ששנה בלשון חכמים, כדאמרינן בהחולץ [שם] ראה ר' דבריו של ר' שמעון ושנאו בלשון חכמים, ובכמה דוכתי בתלמודא [חולין פ"ה ע"א] ור' סתם לן כר' מאיר במחובר לקרקע וכל שכן בבהמה על מנת לשחוט, דמספקא לן מעיקרא אפילו לר' יהודה משום דברשותיה קיימא, דודאי אסירא כר' מאיר.
מתניתין אין משכירין להם בתים בארץ ישראל. פירוש גזרה משום מכירה. ומכירה אסורה משום דאסור ליתן להם חניה בקרקע. ואין צריך לומר שדות. פירוש ואין צריך לומר שאין משכירין להם שדות דשייך למגזר בהו טפי משום מכר, דאיכא בהו במכר תרתי לאיסורא, חדא דיהיב ליה לגוי חניה בקרקע, ואידך דמפקע להו ממעשר כדאיתא בגמרא. ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות. פירש רש"י ז"ל סוריא ארם צובה דסמוכה לארץ ישראל וכבשה דוד וחברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדיבור ובלא ששים רבוא, ולהכי קרינן לה כיבוש יחיד. ולא נהיר, שהרי הרבה כרכים מארץ ישראל כבשום קצת מישראל ולא היו שם כל ישראל, אלא עיקרא דמילתא כדאיתא בספרי [ס"פ עקב], דמקשינן קראי להדדי, דבחד דוכתא כתיבי תחומין לארץ ישראל ובחד דוכתא כתיב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו, הא כיצד, בתחלה יש להם כיבוש ארץ ישראל, ואחר שנכבשה ארץ ישראל אם כובשין בחוצה לארץ דינה כארץ ישראל. ואם קודם שנכבשה ארץ ישראל כובשין בחוצה לארץ אין דינה כארץ ישראל, וסוריא כשכבשה דוד עדיין נשארה לכבש הרבה מארץ ישראל, וכדאמרינן עלה בספרי [שם], דוד סמוך לפלטרין שלך לא הורשת ואתה הולך לארם צובה, והאי דקרי לה כיבוש יחיד, כלומר דוד לבדו הסכים בכיבושה שלא לדעת סנהדרין. ואיכא תנאי דפליגי בהא מילתא [גיטין ח' ע"ב] ואיכא [דאמרי] דכיבוש יחיד שמיה כיבוש, כלומר ודינה כארץ ישראל לגמרי, דסברי דכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם, לעולם במשמע, ואפילו קודם שנכבשה ארץ ישראל. ומתניתין פליגא דאמ' לא שמיה כיבוש. מיהו מדרבנן עשאוה כארץ ישראל. ומשום הכי אין לו בה [איסור] להשכיר בתים, הילכך בתים בשכירות מותר, דלא גזרינן אטו מכירה, דבארץ ישראל הוא דגזרינן שכירות אטו מכירה, משום דמכירה גופה אסירא דאורייתא, אבל לא בסוריא, דהא במכירה גופה לא מיתסר מדאורייתא, דלאו דינה כארץ ישראל אלא מדרבנן, וכתובי כתיב לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, בארץ ישראל. אבל לא שדות אפילו בשכירות. דכיון דאיכא בארץ ישראל תרתי לאיסורא גזרו אפילו בסוריא. ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות. פירוש אבל שדות במכר לא ואפילו בחוצה לארץ, דכיון דאיכא בהו בארץ ישראל תרתי לאיסורא גזרינן בהו בחוצה לארץ אטו ארץ ישראל.
<h2>דף כא.</h2>
ר' יוסי אומר בארץ ישראל משכירין בתים אבל לא שדות. פירוש משכירין בתים, דכיון דליכא בהו במכר אלא חדא לאיסורא, לא גזרינן שכירות אטו מכירה, אבל לא שדות, דשדות כיון דאית בהו במכר תרתי לאיסורא, גזרינן בהו שכירות אטו מכר. ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות. פירוש מוכרין בתים, ולא גזרינן אטו ארץ ישראל. ומשכירין שדות. אבל לא מוכרין, דכיון דאית בהו במכר תרתי לאיסורא בארץ ישראל, גזרינן במכירתן אטו ארץ ישראל. ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו. דחוצה לארץ לא גזרינן אטו ארץ ישראל ואפילו בשדות.
מתניתין אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו. פירוש מתניתין משמע ודאי לפום פשטה דכל היכא דשרינן שכירות אינו מותר לבית דירה. והיינו דדייקינן מינה בגמרא (דייקינן) עלה דמתניתין מדקתני במקום שאמרו להשכיר, מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי, וסתמא דלא כר' יוסי, דאי כר' [יוסי] ליכא דוכתא דלא מוגרי, דאפילו בארץ ישראל משכירין בתים. אבל בירושלמי [פ"א ה"י] אמרו אף במקום שאמרו להשכיר בלבד, ולא למכור ולא לבית דירה, כיון שלא הותר אלא שכירות, אבל במקום שהתירו מכירה התירו שכירות אפילו לבית דירה, ודאמרת היכי דייקינן בגמרא מתניתין דלא כר' יוסי, דילמא האי דקאמר במקום שאמרו להשכיר לאו למעוטי דאיכא דוכתא דלא מוגרי, אלא כי קאמרינן הכי קאמרינן, במקום שאמרו להשכיר ולא למכור. יש לומר דהאי הוא קא דאיק דאף במקום משמע דאיכא דוכתא דלא מוגרי, אבל לעולם אימא לך במקום שהתירו מכירה התירו שכירות, ואפילו לבית דירה. וכי תימא והיכי אפשר למישרי שכירות בשום דוכתא, והא קרא קאמרינן ולא תביא תועבה אל ביתך, יש לומר דקרא אסמכתא בעלמא, דלא איירי אלא באיסור הנאה, דלא ליתהני מינה, אבל איסור הכנסה דרבנן, ורבנן לא אסרו שכירות אלא במקום שאסור למכור. וסתם נמי כי אסרו דוקא לבית דירה ושלא לבית דירה מותר, כגון שמשכירות ל...ך וחנות, אפילו מכניס לתוכו ע"ז, דכיון דלאו בית דירה לא הוי אלא עראי ולא פלח לה התם, ובהא לא אסרי רבנן. וכן בכל מקום שמותר למכור מותר להשכיר אפילו לבית דירה, דבהא נמי לא אסרי רבנן אפילו לבית דירה. וכן בירושלמי [פ"א ה"ט] התירו אפילו בשדות ואפילו בארץ ישראל להשכיר לגוי במקום שאינו מוצא להשכיר לישראל. ובזמן הזה נהגו היתר בדבר. אבל בתוספתא [פ"ב ה"ג] שבכל מקום אסרו להשכיר לבית דירה משמע דבין בארץ בין בחוצה לארץ קאמר. ויש לדחות ולומר, דכאן וכאן דקאמר, היינו אארץ ישראל וסוריא.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. קשיא לן, דקיימא לן כר' יוסי דאמר בחוצה לארץ מוכרין אפילו שדות, וקיימא לן כסתם מתניתין דאמרינן לעיל אין מוכרין להם במחובר לקרקע, ולא מפליג בין בארץ בין בחוצה לארץ. ואפשר לומר דהכי קאמר, כל מקום שאין מוכרין להם קרקע אין מוכרין להם במחובר לקרקע, ולא אתו למימר אלא שמחובר לקרקע כקרקע. אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשם שכונה תנא אין שכונה פחותה משלשה בני אדם. פירוש משום דקבע לה.
<h2>דף כא:</h2>
ובכל מקום לא ישכיר את המרחץ מפני שנקראת על שמו. תניא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על שמו וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים. פירוש נראה כשלוחו של ישראל, אבל שדהו לגוי שרי, דקאמרי אריסותיה קעביד, פירוש הרואה אומר אריס הוא ויש לו חלק בפירות הקרקע ובשלו הוא טורח. ופרכינן מרחץ נמי [אמרי] אריסותיה קא עביד ומתרצינן אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי. פירוש שאין דרך בני אדם בכך, אלא ששוכרין פועלים בכל יום למלאכתו, וכיון שאין מנהג בני אדם כן אפילו בנתנוה לאריסות אסור משום מראית העין, דסברי אינשי דשלוחו ממש הוא לעשות מלאכה בשבת. וקשיא לן ההיא דאמרינן במועד קטן מקבלי קבולת בשבת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, פירוש דליכא משום מראית העין, שהרי אסור לו לישראל לילך שם, ובחולו של מועד מחוץ לתחום נמי אסור משום דבחולו של מועד דאפשר לו לישראל לילך שם אפילו חוץ לתחום איכא משום מראית העין, ולא אמרינן דלישרו משום טעמא דאריס אריסותיה קא עביד. ואיכא למימר דההיא דמקבלי קבולת בבנין בית, כדמוכח התם דאמרינן בי ר' פלוני בנו ההוא אפדנא בחולא דמועדא, ובהא ודאי אסור כמרחץ דהכי אורחא דאינשי לשכור בו פועלים בכל יום, וכיון שכן דפרישנא דכל היכא דאפשר למיתלי בהיתר ואיכא למימר דאריס אריסותיה קא עביד ... שלה מותר, ששכירות הוא ששוכרין אותו דבר קצוב לכל שנה. אבל פורני שדרכן שמחלקין בפת, אע"פ ששוכרין, אסור משום חשד, דאמרי פת [פלו' נאפה] בשבת ואיכא שכר שבת, ואם נתפרסם הדבר שהוא שכירות קבועה מותר. כללו של דבר, כל מקום שיש בו משום חשד אסור, כל מקום שאין בו משום חשד מותר, דהא קיימא לן במסכת שבת [י"ז ע"ב] גבי מטלטלין כב"ה דאמרינן ובכולן בית הלל מתירין עם השמש, דקבלנות הוא ומדינא שארי. וליכא למיחש משום חשד שאין אדם מכיר אלו הן כליו של פלוני. רבינו נ"ר. הנהו מוריאקי דגוי נקט בשבתא וישראל בחד בשבא. פירוש שדות של מוריאקי, והוא כרכום. אתו לקמיה דרבא שרא להו רבא איתיביה רבינא לרבא ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי. פירוש בסוף ובשעת חלוקה. טול אתה חלקך בשבת ואני בחול. ואם התנו מתחלה מותר ואם באו לחשבון אסור. פרש"י ז"ל, לאו אהתנו מתחלה קאי אלא מלתא באפי נפשה היא, דאם נטל גוי בשבת וישראל בחול בסתם שלא בתורת תנאי, ואחר כך באו לחשבון למנות כמה שבתות נטל גוי כדי שיטול ישראל כנגדן אסור, דשכר שבת הוא נוטל עכשיו, דגלי דעתיה דגוי שלוחו הוא ותשלומי שבת נטל ממנו והאי פירושא מוכח בגמרא דאתון למפשט מינה הא סתמא מותר, ואע"ג דלא התנו כלל, משמע מינה דהאי דקתני ואם באו לחשבון אסור לאו אהתנו קאי, וכן עיקר. גרסינן בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ג ע"ב] אמר אבוה דשמואל אסור לו לישראל לעשות שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בע"ז, והתורה אמרה לא ישמע על פיך. פירוש ומשמע לן דהכי קאמר לא ישמע שם ע"ז אפילו לאחרים על ידך, ולאו איסורא קאמר, ואפילו דרבנן משום לפני עור לא תתן מכשול ליכא אלא במה שאין בידו אלא שמגיע לו על ידי ישראל כגון מושיט כוס יין לנזיר במקום שאין בידו ליטלו, כדמוכח בגמרא [ו' ע"א]. ועוד דאפשר שאין בני נח מוזהרין על זו, וקרא דלא ישמע על פיך נמי לא אתי להכי כלל, אלא לישראל גופיה מזהר רחמנא. אבל כי האי גונא אפילו מדרבנן לא מיתסר, כיון שאין ישראל משביעו בע"ז אלא הגוי הוא שנשבע מאיליו על ידי שנתחייב לו שבועה לישראל. והכי מוכח התם [מגילה כ"ח ע"א], דאמרינן דאמר ר' תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי גוי, משום דאבוה דשמואל, ואי אמרת דאיסורא דרבנן הוא מאי תיתי לי איכא דלא עבר אדרבנן, אלא ודאי מדת חסידות הוא, והיינו תיתי דמשתבח בה, וכדאמרן. רבנו נ"ר. ותו לא מידי.
<h2>דף כב.</h2>
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מפני שחשודים על הרביעה. פירוש פונדקאות שעושין להתאכסן שם עוברי דרכים ומעלין שכר לבעלים. לפי שחשודים על הרביעה. ובני נח נאסרו בה, כדאיתא בסנהדרין [נ"ח ע"א] מדכתיב והיו לבשר אחד, מי שנעשין לבשר אחד, יצא בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד עם אדם, שאין מולידין [זה מזה] ויש כאן מכשול לפניהם. לא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות, לא יתיחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכת דמים. בת ישראל לא תילד את הנכרית מפני שמילד בן לע"ז אבל הגויה מילדת בת ישראל. מפרשינן לה לקמן [כ"ו ע"א]. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית מפני שמגדלת בן לע"ז אבל נכרית (מילדת בת) מניקה בנה של ישראל ברשותה, כלומר בביתה... השתא דנכרית.
<h2>דף כב:</h2>
תני רב יוסף ארמלתא לא תרבי כלבא. פירוש לא תגדל כלב. ולא תשרי בר בי רב באושפיזא משום חשדא. פירוש שיחשדוה על הרביעה של כלב או על התלמיד הדר עמה. לא תתיחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות, מאי שנא גוי אפילו ישראל נמי דתנן לא יתיחד איש עם שתי נשים, לא צריכא שאשתו עמו. פירוש גוי אין אשתו משמרתו. ישראל אשתו משמרתו. לא יתיחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכות דמים.
<h2>דף כה:</h2>
תנו רבנן ישראל שניטפל לו גוי בדרך טופלו לימינו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר בסייף טופלו לימינו. פירוש אם הגוי חגור סייף מתחבר עמו הישראל בענין שילך הגוי לימינו, שאם ירצה הגוי להזיקו יהא הישראל מזומן לשלוח יד ימינו ולאחוז בסייף שהוא בצד שמאלו של גוי. במקל טופלו לשמאלו. פירוש אם ביד הגוי מקל יטפלו הישראל לשמאלו, שתהא יד ימין הגוי שהמקל בה סמוכה לישראל, ואם ירצה הגוי להכותו תאחזנו יד שמאלו של ישראל במקל הסמוך לה. דאי טופלו לימין יהא המקל רחוק מידו היו עולין במעלה או יורדין בירידה לא יהא גוי למעלה וישראל למטה אלא ישראל למעלה וגוי למטה. פירוש בעליה יעלה ישראל בתחלה ובירידה ירד הגוי תחלה. ולא ישוח לפניו שמא ירוץ גלגלתו. פירוש אפילו במישור לא ישחה ישראל לפני הגוי ליטול חפץ שמא ירוץ גלגלתו בעוד ששוחה. שאלו לאן אתה הולך ירחיב לו את הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו דכתיב עד אשר אבא אל אדני שעירה וכתיב ויעקב נסע סוכותה. פירוש אם היה צריך לילך לו פרסה יאמר שתים, שמא ימתין הגוי שלא להכותו עד פרסה שניה וזה יפרוש [קודם] לכן, כדכתיב ביעקב דאמר לעשו שילך לשעיר ולא בא [אלא] עד סוכות. מעשה בתלמידי ר' עקיבא שהיו הולכין לכזיב ופגעו בהן לסטים אמרו להם לאן אתם הולכים אמרו להם לעכו. פירוש והיא רחוקה מכזיב. כיון שהגיעו לכזיב פרשו אמרו להם תלמידי מי אתם אמרו להם תלמידי ר' עקיבא. אמרו להם אשרי ר' עקיבא ותלמידיו שלא פגע בהן אדם רע מעולם.
<h2>דף כו.</h2>
פיסקא. בת ישראל לא תילד את הנכרית. בת ישראל לא תילד את הנכרית מפני שמילדת בן לע"ז. נכרית לא תילד את בת ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נכרית מילדת בת ישראל בזמן שאחרות עמה אבל לא בינה לבינה. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית. תנו רבנן בת ישראל לא תניק בנה [של] נכרית מפני שמגדלת בן לע"ז ונכרית לא תניק בנה של בת ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נכרית מניקה בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה ורמינהו יהודית מילדת נכרית בשכר אבל לא בחנם אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה. פירוש אבל בחנם ליכא משום איבה ואסור. סבר רב יוסף למימר אולודי בשבת שרי משום איבה. פירוש אולודי בשבת לנכרית בדברים שאין בהם חילול שבת שרי בשכר משום איבה, דהא אינהו הוו אולודי בשבתא. אמר ליה אביי יכלה למימר דידן דמנטרי שבתא מחללינן עלייהו שבתא דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן עלייהו שבתא. פירוש אביי אתא למימר דאפשר לה למטען בטענה דליכא משום איבה ותימא דבכל אולודי איכא משום חילול שבת, מיהו דידן בלחוד מחללינן עלייהו שבתא משום דמנטרי שבתא. סבר רב יוסף למימר אונוקי בשכר שרי משום איבה אמר ליה אביי יכלה למימר ליה אי פנויה היא לא בעינא לאונוקי דבעינא לאנסובי אי אשת איש היא לא מזדהמנא באפי גבראי. פירוש אי אפשי להיות מזוהמת בהנקה לפני בעלי, כלומר וטענתא מעליתא היא, דתו ליכא בהא מילתא משום איבה. סבר רב יוסף למימר הגוים והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. פירוש לא מעלין אותם מן הבור ולא מורידים אותם לבור, כלומר שאין ממיתין אותן בידים, וכן אין מעלין אותם. אפוקי בשכר שרי משום איבה אמר ליה אביי יכיל למימר ליה קאי ברי אאיגרא. כלומר ואני טרוד. אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דואר. כלומר יש לי זמן בערכאות שקבעו לי לבא לפניהם ואני טרוד.
תאני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן הגוים והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. פירוש אין ממיתין אותם בידים ואם באו מאיליהן למקום הסכנה שימותו שם אין מצילין אותם, והגוים דקתני היינו טפשין שבאומות שאין מבחינים למי עובדין ואינן מתכוונים למרוד. והרועים בהמה דקה, אפילו הם ישראל, לפני ששונין בחטא מיוחד ומשתרשין בחטא.
<h2>דף כו:</h2>
המינין והמשומדין והאפיקורסין מורידין ולא מעלין. פירוש מינין, משמשי ע"ז שעושין אותה לדעת. והמשומדין, משומד לעבירה אחת. וקס"ד השתא דאפילו באוכל נבלות לתיאבון, ולא דמי לרועים בהמה דקה דהתם אינו עושה החטא בידו ממש, לפיכך לא מעלין ולא מורידין. והאפיקורסין. פירוש מבזה תלמידי חכמים או חבירו בפני תלמיד חכם כדאיתא בסנהדרין [צ"ט ע"ב]. מורידין ולא מעלין. פירוש, כל זמן שעומדין במרדן מורידין אותם בבור, כענין מכניסין אותם לכיפה, עד שימות, כדאיתא בסנהדרין [פ"א ע"ב]. א"ל ר' יוחנן אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות את המשומד ואת אמרת מורידין, סמי מכאן משומד. דמשומד אין מורידין. ולישני ליה. פירוש ר' אבהו דהוה תני לה קמיה דר' יוחנן להא מתניתא דהמשומדין מורידין ולישני ליה כאן במשומד אוכל נבלות להכעיס כאן במשומד אוכל נבלות לתיאבון. פירוש דמשומד אוכל נבלות לתיאבון מרבינן מאחיך, ואוכל נבלות להכעיס לא מיקרי תו אחיך. וכי אמר דמשומד מורידין, לא תימא במשומד מין להכעיס ממש, דהא אפילו בלא עבירה כלל אלא אפילו בשיחה קלה בעלמא ובדבר הקל חשיב ודאי כמין בכל דבריו, אלא כי אמרינן משומד אוכל נבלות להכעיס, לאפוקי לתיאבון קא אמרינן, דלתיאבון היינו דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ומשומד להכעיס היינו מאן דעביד דרך פירוק עול, דאע"ג דאיכא היתירא אכיל איסורא. קסבר ר' אבהו (למימר) אוכל נבלות להכעיס מין הוא. ולא מיקרי משומד, פירוש ולהכי לא שני לה לר' אבהו דהא מתניתא דהמשומדין מורידין אתיא במשומד להכעיס, דלא מיקרי משומד. ור' יוחנן נמי הכי סבירא ליה, ולהכי קאמר ליה סמי מכאן משומד. שמעינן מינה לדברי הכל. פירוש בין לר' אבהו בין לר' יוחנן משומד אוכל נבלות להכעיס לא קרינא ביה לכל אבדת אחיך.
איתמר משומד פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון משומד להכעיס מין וחד אמר להכעיס נמי משומד הוי ואיזהו מין זה העובד ע"ז. ונפקא לן מינה לגבי דידן טובא, דחמיר ביה מין, כגון ספר תורה שכתבו מין [גיטין מ"ה ע"ב] ודכותה. מיהו הני מילי דפליגי בשאר עברות, אבל לחלל שבתות בפרהסיא לעולם דינו כמשומד לכל התורה כולה. אמר מר מורידין ולא מעלין השתא אחותי מחתינן אסוקי מיבעיא דלא אמר רב ששת לא צריכא שאם היתה מעלה בבור מגררה ונקיט ליה עילא דלא תיחות חיותא עליה. פירוש וכי תימא מאי תירוצא, אכתי תיקשי השתא מורידין בידים אמרת, היתה לו מעלה בבור מגררה מיבעיא, איכא למימר דהכי קאמר, דמורידין היכא דליכא למיחש לאיבה, ולא מעלין לעולם, דלגבי הא ליכא למיחש לאיבה. והיינו דאתא לאשמועינן כי קאמר ולא מעלין, דלגבי הא ליכא למיחש לאיבה לעולם, ואין מניחין אותו לעלות קאמר ואפלו הכי ליכא איבה בהא, שאם היתה מעלה בבור מחוברת מגררה ושוברה, ויכול לטעון בזה שאינו מתכוין להזיקו, אלא שלא תרד בהמה וחיה עליו ויצערו אותו. ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא נצרכא שאם היתה אבן על פי הבור מגררה ונקיט לה עילא בעינא לאעבורי חיותאי. פירוש צריך אני להעביר בהמתי קרוב לשם, וירא אני שלא תפול. ורבינא אמר לא נצרכא שאם היתה סולם בבור מסלקו ונקיט עילא בעינא לאחותי ברי מאיגרא. והני תירוצי כולהו חד טעמא הוא, דלגבי ולא מעלין ליכא משום איבה. ולכולהו הכי קאמר מורידין כל היכא דליכא למיחש לאיבה דאחריני ולאו דידיה הוא, דהא נפל בבור. ואין מעלין לעולם, דלגבי העלאה ליכא למיחש לאיבה לעולם. פירוש שלא למינקט עילא כדקא מפרש כל חד וחד. וכן פירש הראב"ד ז"ל.
<h2>דף כז.</h2>
מתניתין. מתרפאין מהן רפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות ואין מסתפרין מהן בכל מקום. כלומר בשום מקום. דברי ר' מאיר וחכמים אומרים ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו. חיישינן לשפיכות דמים. רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו. עד כאן לשון רבינו ז"ל. ובגמרא מקשי מאי רפוי והא דכתב רבינו ז"ל שקלינן וטרינן מאי ריפוי ממון ומאי רפוי נפשות אילימא רפוי ממון בדבר שאין בו דבר סכנה. פירוש מיהו בגופו הוא אלא שהוא דבר שאין בו סכנה אלא הוצאות ממון אשר נותן לרופא לרפאות, והיינו דקרי ליה רפוי ממון. רפוי נפשות, דבר שיש בו סכנה. והאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו פירש רש"י ז"ל, מכת כלי האומן המקיז בכתפים. והדר פרישנא רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו. וכי תימא אמאי לא אמר ליה רפוי ממון דבר שאי אפשר לו לבא לידי סכנה ומיהו בגופו הוא, רפוי נפשות דבר שאפשר לו לבא לידי סכנה ואע"ג דהשתא לאו מבררא, והיינו דאמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו, משום דבהא אפשר לבא לידי סכנה דתלו בשיריאני דליבא. וליכא למימר הא ... הוי בכלל דרפוי ממון שאי אפשר לבא לידי סכנה, כיון דהשתא ליכא סכנה כלל ... מפרשינן לה הכי רפוי נפשות גופו רפוי ממון בהמתו וממילא שמעת מינה דלא אישתרי אלא רפוי בהמתו, אבל רפוי גופו כיון דאפשר כלל לבא לידי סכנה אסור אבל רפוי גופו בדבר שאין בו סכנה כלל מילתא פשיטא הוא דשרי, דלית הלכתא כרב יהודה, אלא כר' יוחנן דפליג עליה כדאיתא בסמוך בגמרא, דכל רפואה שהיא במקום שיש בו סכנה, אע"פ שהיא מכה קטנה ואין בה סכנה עכשיו אין מתרפאין מהן, שמא תעשה גדולה על ידו. וכל שאפשר [שתכבד] לה אין מתרפאין ... בזו אין מתרפאין. אבל כל דבר שאינו סכנה ולא במקום סכנה כלל מתרפאין מהן. והלכתא ודאי כר' יוחנן, דרב יהודה ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואע"ג דמקשינן מרב יהודה, לאו ראיה היא, דאיכא דכותה בתלמודא דפרכינן מדלא כהלכתא, כדאשכחן בכתובות בפרק שני [ט"ז ע"א] וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי לא אתו עדים דבתולה נישאת מאי הוי ניזיל בתר רובא, והאי פרכא דלא כהלכתא דקיימא לן אין הולכין בממון אחר הרוב, ובדוכתי אחריני. והשתא דאתינן להכי, דברירנא דהלכה כר' יוחנן, אית לן למימר ודאי דעיקר כאוקימתא קמייתא, רפוי ממון דבר שאין בו סכנה, כלומר דכל דבר שאין בו סכנה ולא ענין שמביא לידי סכנה, רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה. אבל נראה מדברי רבינו ז"ל שלא רצה להביא אוקימתא זו, שלא תטעה לפרש רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה עכשיו, אבל כל שאין סכנה בו עכשיו אע"פ [שהוא] במקום שיש בו סכנה יהא מותר להתרפאות מהן [לאו הכי הוא], אלא כל שהוא במקום ראוי לבא לסכנה אע"פ שאין בו סכנה עכשיו אסור. ולפיכך תפש לו רבינו ז"ל הלשון המחוור רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו, ולא הביא דברי רב יהודה כלל, לבאר שאין הלכה כמותו, ולבאר כונתו דהאי אוקימתא דמייתי רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו לאו משום שמועה דרב יהודה דאסר אפילו ברבדא דכוסילתא אלא דכל רפוי ממון ודאי שרי ורפוי גופו אסור. והדר מפרש בסמוך רפוי גופו גופיה בכי האי גונא אסור והי גונא שרי במאי דאייתי ההיא דר' יוחנן כתב רבינו ז"ל הלשון המתחויר והעמוק ללמדנו.
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אע"פ שאמרו אין מתרפאין מהן אבל אומר לו סם פלוני יפה לו סם פלוני רע לו מותר סבר שיולי משאיל. פירוש דשיולי שאיל לנסותי ולא אתי לאורועי לחזקתו ולשקר. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן ודאי מת מתרפאין מהן, הא איכא חיי שעה, לחיי שעה לא חיישינן דכתיב אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר וכו' והאיכא חיי שעה אלא לחיי שעה לא חיישינן. פירוש לחיי שעה כי האי גונא לא חיישינן, דהא ודאי אי לאו הכי מיית, וספק (זה) שמא [זה] יקרב מיתתו ושמא ירפא על ידו רפואה שלמה.
<h2>דף כז:</h2>
הא דאמרינן לעיל דודאי מת מתרפאין מהן ולחיי שעה לא חיישינן. אמרינן עלה בגמרא דר' אבהו איתסי מיעקב מינאה. [וקשיא לן דהא] אסור להתרפאות מן המינין משום דשאני מינות דמשכה, [היינו] כשבאין לרפאות בהזכרת לחש והם באים [לרפאות ע"י] הזכרת ע"ז כדי להטעות .0... וכן מפורש בירושלמי [שבת פי"ד ה"ד]. אבל כשבא להתרפאות בסם הרי הוא כשאר הגוים. כך קבלתי מרבינו נ"ר.
כתב רבינו ז"ל הא דתניא התם ר' ישמעאל אומר שאם אומרים לו לאדם עבוד ע"ז ואל תהרג שיעבור ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם, ליתא, דקיימא לן כר' אליעזר דאמר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך. פירוש שהרי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם איזהו ראוי להיות חביב יותר ויאמר הוא החביב וכל שכן האחר. אלא לפי שיש דעות בני אדם חלוקין בדבר כתב שניהם, שכל כך חששה תורה אחר יצר הרע שלא ליתן פתחון הפה לבעל דין לחלוק, והיינו דקאמר אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך ואם יש לך אדם שגופו חביב עליו [מ]ממונו לכך נאמר בכל נפשך. פירוש דר' אליעזר [מפרש] נפש נפש ממש. אבל ר' ישמעאל סבר דלאו נפש ממש קאמר אלא בכל מחשבתך, אבל אנן כר' אליעזר קיימא לן, כדאיתא התם [סנהדרין ע"ד ע"א]. וכי תימא ולרבי אליעזר מנא לן דבעבודה זרה בלחוד משתעי קרא, דילמא בשאר עבירות נמי. ויש לומר מדכתיב ואהבת, והיינו אהבה שלא יעבוד זולתו, אי נמי הוה ליה מקרא אחר מרבה מדכתיב בכל נפשך ומוקמינן ליה לחמורה שבכולן והיינו ע"ז ותו לא דתפשת מרובה לא תפשת. וכתב רבינו ז"ל וכבר ברירנא לה להא מילתא בפרק בן סורר ומורה.
איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת רבא אמר אסורה. אפשר וקא מכוין. פירוש אפשר לו לעשות מה שרוצה לעשות ולעבור בדרך אחר שלא יעבור בדרך זו. לא אפשר וקא מכוין. כלומר או אי אפשר לו בדרך אחר, ומיכוין דאמרינן פירושו שיש לו הנאה באותו ריח. כולי עלמא לא פליגי דאסור. פירוש בין אפשר בין לא אפשר, הואיל ומיכוין. לא אפשר ולא קא מיכוין. שאינו נהנה באותו ריח. כולי עלמא לא פליגי דשרי (פי') כי פליגי דאפשר ולא קא מיכוין. פירוש דרבא אסר ואביי שרי. איכא דאמרי אפשר ולא קא מיכוין היינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין אביי אמר מותר ורבא אמר אסור והלכתא כרבא. פירוש לאביי דאמר מותר אע"ג דקיימא לן [כריתות י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה, שאני הכא דכיון דלא אפשר לא חשיב [נהנה] ואמרינן בכי הא ריחא לאו מילתא היא, ומיהו הא אפסיקא הלכתא כרבא.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן ואיכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן. פירוש מכה של חלל, בחלל גופו, או מבחוץ ונוגע בחלל. ולקמן מפרשינן מה מכה של חלל. מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל, דאמר רב אדא בר מתנה גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת. פירוש ללישנא קמא גב היד וגב הרגל אין מתרפאין מהן, דהא מחללין עליהן את השבת. וללישנא בתרא (אין) מתרפאין מהן, דהא לאו מכה של חלל הוא. וקשיא לן וליכא בינייהו אלא הא, אטו כל מכה של חלל מחללין עליה את השבת אפילו רופא וחולה אומרים אינו צריך, הא ודאי גווני טובא הוו מכה של חלל ואין מחללין עליה השבת. וכיון דכן, כל הני איכא בינייהו. ותירוצא דהא מילתא, דכי א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה השבת אין מתרפאין מהן, לא שיש בה סכנה עכשיו, אלא כל מכה שהיא במקום הראוי לבא [לידי סכנה מחללין] עליה השבת אע"פ שעכשיו אין בה סכנה מתוך קטנותה אין מתרפאין מהן, כיון שהיא במקום שאפשר לו לבא לידי סכנה אין מתרפאין מהן שחוששין שמא על ידו של זה תעשה גדולה. וללישנא אחרינא מכה של חלל דוקא. כלומר משום דהשתא חיישינן דילמא שדא בגוה סמא. אבל שאינה של חלל לא חיישינן, משום דמתחזי ואפשר למשקלה היא. והיינו דאמרינן מאי בינייהו, הא כל מכה של חלל במקום ראוי לבא [לידי סכנה היא, ומותר] לחלל עליה השבת, ומתרצינן גב היד וגב הרגל איכא בינייהו, דהוו מקומות ראוי לחלל עליהן השבת ולא הוו מכה של חלל. ורב יהודה דלא ככולהו לישני, דאסר אפילו ריבדא דכוסילתא, דריבדא דכוסילתא לאו מכה של חלל היא ולא מקום שיש בו סכנה. והיינו לישנא דאפילו וליתא לדרב יהודה, דרב יהודה ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאמרן.
<h2>דף כח.</h2>
אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן מכה של חלל אינה צריכה אומד והאי אישתא צמירתא נמי כמכה של חלל דמי. פירוש שתיהן מן הסתם מחללין עליהן השבת. ומהיכן מכה של חלל א"ר אמי מן השפה ולפנים, עד כאן דברי רבינו ז"ל. והם דברים שנאמרו לענין חילול שבת ממש בדברים שיש בהם סכנה.
אבל בחולה שאין בו סכנה להתיר דברים האיסורים מדברי סופרים ולאסרו בשל תורה, ענין זה צריך ביאור, שהרי אמרו החושש בשיניו לא יגמע בהם החומץ, הרי שאסרו דברים המותרים אפילו לבריא, ואסרו אותם במקום חולי, לפי שמתכוין [לרפואה] וגזרי' משום שחיקת סממנים. ובמקום אחר אמרו [ביצה כ"ב ע"א] כל צרכי חולה נעשין על ידי גוי בשבת בחולה שאין בו סכנה, ולא התירו לו אלא אמירה לגוי, ולא על ידי ישראל אפילו שבות כדרכו אלא על ידי שנוי. ובגמרא אמרו במקום זה עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. ואמרינן עלה בהדיא דהוא חולי שאין בו סכנה כל גופו אלא של אותו אבר ואפילו הכי שרינן תרתי, שבות דאית ביה מעשה, ואפילו כדרכו, ולא גזרינן נמי משום שחיקת סמנים. ופירש רבינו נ"ר ששלשה דינין בדבר, כל מקום שהוא בריא אלא שהוא חושש באחד מאיבריו, שאין בו סכנה כלל ואפילו של אותו אבר, כגון חושש בשיניו, אין מתירין לו שום דבר משום רפואה. ולא עוד אלא אפילו דברים המותרין לשאר בני אדם אסורין לו לעשות כשמתכוין משום רפואה, משום גזרה דשחיקת סממנים, כגון גמיעת חומץ. וכאידך דקיימא לן [ברכות ל"ו ע"א] החושש בגרונו לא יערערנו בשמן. וכאידך דקיימא לן [שבת קי"א ע"א] החושש במתניו לא יסוך בשמן. ואידך נמי דאמרינן [שם קל"ד ע"א] לא יתן אדם שמן על גבי מכתו וא(פ)ילו בבריא כי האי גונא שרי. וכאן אסרו במקום חולי בשמתכוין לרפואה משום גזרה דשחיקת סמנים, משום דליכא פחדא מכל הני, לא סכנת גופו ולא סכנת אותו אבר. כל מקום שיש בו סכנת אותו אבר מתירין לו שבות, ואפילו שבות דעל ידי מעשה, ואפילו בדבר שכך דרכה בחול, והיינו הא דאמרינן בגמרא עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, ואפילו בדבר שכן דרכו למאי דס"ד דהוא חולי שאין בו סכנת כל גופו אלא אותו אבר, ואפילו הכי שרינן שבות דאית ביה מעשה ואפילו כדרכו. וכי הא דקיימא לן מעלים אזנים בשבת. וקיימא לן נמי [שבת קמ"ח ע"א] מחזירין את השבר בשבת, כלומר במי שנשברה ידו או רגלו. כל מקום שאין בו סכנת כל גופו ולא סכנת אותו אבר והוא חולה בכל גופו, מתירין לו שבות דאמירה לגוי, ועושין לו כל צרכיו על ידי ארמאי, ומתירין לו גם כן על ידי ישראל שבות דאית ביה מעשה. ובלבד על ידי שינוי, כי ההיא דאמרינן [כתובות ס' ע"א] גונח יונק חלב, פירוש מבהמה בשבת, מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא. פירוש משום דאין דרכו לחלוב אלא ביד אבל בפה חשיב מפרק כלאחר יד (הוא) ולא אסור אלא דרבנן ובמקום צערא לא גזור רבנן, כלומר במקום צער חולי לא אסרו רבנן. ואע"ג דהוי ליה שבות דאית ביה מעשה, משום דהוי ליה על ידי שינוי, כההיא דאמרינן ביום טוב [ביצה כ"ב ע"א], אמימר שרא ליה למכחל עינא מגוי בשבתא איכא דאמרי אמימר גופיה כחל עינא מגוי בשבתא, ואקשו ליה והא מסייע בהדיה דעמיץ ופתח, ומהדרינן מסייע אין בו ממש. וההיא ודאי לאו בתחלת אוכלא, דהתם חילול עצמו מותר, דסכנתא היא כדקאמרינן בהדיא עלה בגמרא דשוריאני דעינא בליבא תלו. אלא בסוף אוכלא, וחשיב חולי כל גופו ודאי, מהאי טעמא דאמרן דשוריאני דעינא בליבא תלו. ובסוף אוכלא ליכא סכנתא כלל ואפילו דחד אבר. ואקשינן ליה מדמסייע בהדיה. ותריצנא משום דמסייע אין בו ממש, טעמא משום דאין בו ממש, הא לאו הכי אסור משום דהוי ליה שבות דאית ביה מעשה, שמע מינה דשבות על ידי מעשה בחולי כל גופו שאין בו סכנה [לא התירו] אלא על ידי שינוי, כדאמרן. ובמסכת פסחים [כ"ה ע"א] שרינן הנאת איסור של דבריהם בדבר שאין בו סכנה, דאמרינן באמימר דשאיף לברתיה בגוהרקי דערלה. ואמרינן עלה דטעמא דשרי משום דהוי שלא כדרך הנאתן, כלומר דלא מיתסר דאורייתא, דכל איסורי הנאה לא מתסרי אלא כדרך הנאתן, אבל שלא כדרך הנאתן לא מיתסר אלא דרבנן. ואיכא מ"ד דכי שרינן הנאת איסור של דבריהם לחולה שאין בו סכנה, דוקא שלא כדרך הנאתן, אבל כדרך הנאתן לא, ואפילו באיסורין דרבנן. ואע"ג דהכא והכא דרבנן, מכל מקום שלא כדרך הנאתן קיל טפי מכדרך הנאתן, ולא מיחוור. מכל מקום לא מצינו להתיר איסורין של דבריהם בחולי שאין בו סכנה אלא בהנאה, אבל באכילה אין לנו שאין לנו להתיר גבינה של גוים ולא סתם יינן ולא שמנו של גיד בחולי שאין בו סכנה, והם דברים ברורים. מעתה הוא הדין למוקצה דאסור מדבריהם דאסור באכילה בחולי שאין בו סכנה. ואע"ג דשרינן בגונח חלב בשבת ולא אסרינן בה משום מוקצה, חלב לאו מוקצה הוא, דהא בהמה לא איתקצאי אלא מחמת איסור שחיטה ובכל מאי דאפשר לאיתהנויי בלא איסור שחיטה שרי. תדע דהא קיימא לן [שבת קמ"ד ע"ב] מותר לחלוב בשבת בתוך הקערה ולא מיתסר משום סוחט, משום דסחיטה לא אסירא אלא כי משוי ליה לאוכל משקה, כגון סוחט בענבים והוציא מהם יין, אבל בסוחט לתוך הקערה לא חשיב משקה, משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. ולא אסרינן ליה משום מוקצה, ולא דמי לביצה שנולדה בשבת דאסירא, דהתם בשבת נגמרה יציאתה ויצירתה, ונעשית בריה מיוחדת בפני עצמה, מה שאין כן בחלב, שלא נתחדש בשבת שיעשה בריה חדשה ופנים חדשות אלא שנתרבה רבוי שאינו ניכר ואינו מסוים, שהרי אף מערב שבת היה כאן חלב. וכי האי גונא שרי. ויש לי עוד טעם אחר בענין זה, כתבתיו במסכת יום טוב בס"ד. והוי יודע שכל שהוא מוקצה לבריא מחמת שהוא אינו ראוי לאכל מחמת שהוא מחוסר בישול או שמחוסר מלאכה אחרת האסורה בשבת כל כי האי גונא לא חשיב מוקצה לחולה שחלה מבעוד יום בערב שבת, שהרי מותר לו לבשל ולעשות כל צרכיו על ידי ארמאי, הילכך לאו מוקצה הוא. וכן כל כי האי גונא, לבד ממחובר לקרקע, כדכתיבנא בחולין.
והוי יודע שכשהתירו מלאכה לחולה בשבת, דוקא בגוי דעלמא, אבל עבדיו ושפחותיו הערלים אסורים הם לעשות מלאכה מן התורה [שאדם מצווה] על שביתת עבדיו ושפחותיו הערלים שלא לעשות לו מלאכתו בשבת, כדאיתא ביבמות [מ"ח ע"ב]. הלכך בחולה שאין בו סכנה [אומר לגוי דעלמא ואופה בשבילו. זה ש[כתבנו] לעיל דאסרינן מוקצה באכילה לחולה שאין בו סכנה, יש כאן שאלה, היאך נתיר לו לבשל על ידי גוים, והא הוו להו בישולי גוים, דאיסור דרבנן כמוקצה. וכי תימא דכי אסרינן צרכי חולה על ידי גוי, דוקא שאר דבריהם, ולא בדברים שיש בהם בישולי גוים. ליתא, דהא סתמא איתמר, דהא צרכי חולה עושין על ידי גוי בשבת [איתמר], ואכל מילי [קאי]. ועוד דקיימא לן במסכת שבת [קכ"ט ע"א] חיה שלשה שבעה ושלשים, שלשה לעולם מחללין עליה השבת, שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה השבת, שלשים עושין לה על ידי גוי כשאר חולה שאין בו סכנה. ושלשים משמע דומיא דשלשה, מה התם עבדינן לה כל מילי ושריא בהו אף שלשים. ואף שלשים עבדינן לה כל מילי על ידי גוי ושריא בהו. ועוד דאמרינן התם בשבת [ל"ז ע"ב] מהו לשהות, פירוש בערב שבת קדרה על גבי כירה, ואמרינן דרב יהודה משהו ליה ואכיל, ואמרינן בר מיניה דרב יהודה דכיון דמצונן הוא אפילו למעבד ליה בשבתא [שרי]. ורב יהודה ודאי חולה שאין בו סכנה הוה, היכי ס"ד כלל לאיתויי ראיה מיניה, אלא ודאי כדאמרן, שחולה שאין בו סכנה עושין לו על ידי גוי. והשתא קשיא מאי שנא בישולי גוים דשריא ליה טפי משאר איסורין דרבנן.
ונראה לי דטעמא דהא מילתא, משום דרבנן כשאסרו דברים של גוים משום חתנות לא השוו מדותיהם, ואין לנו בהם אלא חובת שעתן וכל דבר ודבר אסרו לפי מה שראו. שהרי אסרו יינן ופתן והשכר שלהן ושלקות שלהן ... בהנאה. ואני עתיד לפרש טעמו בע"ה [כ"ט ע"ב]. ופתן לא אסרו אלא במקום שיש פלטר ישראל, וכשאין שם פלטר ישראל מותר. ועוד מצינו גם כן מרבותינו שנהגו בה היתר בשדה, כדאיתא לקמן [ל"ה ע"ב]. הרי כי איסור אחד פעמים מותר פעמים אסור ואלו בשכר [התירו] כל שהוא חוץ לביתם, ובשלקות התירו בסיוע ישראל כגון חותה בגחלת ועוד כל שאין הגוי מתכוין לבישול מותר, כדאיתא לקמן [ל"ח ע"א] בהדיא, דמשום חתנות הוא דאסירא. וכל היכא דליכא משום חתנות התירו, אף אני אומר שאני בישולי גוי לחולה והיא בשעה שאין אנו יכולים לבשל, שאין כאן איסור משום בישולי גוים כלל, ולא חשו בו משום חתנות. ולא עוד אלא שהותר לבריא לאחר שבת, דליכא משום בישולי גוים כלל, משום דליכא משום חתנות כדאמרינן. [ועוד אני בא לדון מזה הטעם שלא השוו מדותיהם כדאמרינן לעיל ואומר שלא אסרו אלא גוף התבשיל], אבל כשבא הגוי לבשל לעצמו בין בחול בין בשבת [ובלבד דברים המותרים], אע"פ שהתבשיל אסור משום בישולי גוים, אבל הכלים מותרין להשתמש בהם [אחר הדחה]. דהא לגבי בישולי גוים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו בהו משום בישולי גוים, דהא לית בהו משום חתנות. וכל אלו דברים ברורים.
<h2>דף כט.</h2>
פיסקא. ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי ר' מאיר. תנו רבנן המסתפר מן הגוי רואה במראה ואינו חושש. פירוש אינו חושש שיגיע לו נזק מן הגוי, מכיון שרואה במראה בשעה שמסתפר. היכי דמי אי ברשות הרבים למה לי מראה. פירוש בלאו הכי שרי כדאיתא במתניתין. ואי ברשות היחיד כי רואה במראה מאי הוי לעולם ברשות היחיד וכי רואה במראה מיחזי כאדם חשוב. פירוש ומתירא הגוי ממנו. וגוי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו. פירוש הישראל, שדרכן היה באותן גוים באותה בלורית לשם ע"ז. וכמה. פירוש כמה סמוך לבלוריתו שומט את ידו. אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה שלש אצבעות לכל רוח.
<h2>דף כט:</h2>
מתניתין. ואלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין. מפרש לה משום ניסוך. והחומץ של גוים שהיה מתחילתו יין. פירוש ביד גוים, שכבר נאסר מתחלתו בעוד שהיה יין. ולאפוקי היכא דהוה ליה תחלתו יין בידינו ונעשה חומץ בידינו, דתו לא מיתסר כלל אע"פ שבא לידם, משום דלית ביה משום ניסוך, דחומץ לא מנסכי ליה. וחרס הדריאני. מפרש לה לקמן, חרס של הדריאנוס קיסר, ועל שמו נקרא הדריאני. והיה ענינו שהיו לוקחין חרס חדש, ושורין אותו ביין, ושוהה לתוכו הרבה הרבה עד שנבלע מאד, ואחר כך מייבשין אותו, ונושאין עמהן אותו יין חרס. וכשרוצין לשתות נותנין מאותו חרס במים, ושורה לתוכו, ונותן כח במים ונותן בו טעם יין. לפיכך חשוב אותו חרס כאילו הוא גופו של יין, וכאילו הוא יין קרוש. ועורות לבובין. פירוש שהן קרועין כנגד הלב. ודרכן היה לעשות כן לע"ז, ומוציא הלב כנגד הקרע בעודה חיה. ומשום תקרובת ע"ז, דהיינו זבחי מתים איתסרא כולה בהנאה, ואפילו עורה. רשב"ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור משוך מותר. פירוש שאין עושין כן לע"ז. בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור מפני שהוא זבחי מתים דברי רבי עקיבא. פירוש מפני שעשאו תקרובת לע"ז. ההולכין לתרפות אסור לשאת ולתת עמהן. פירוש ההולכין לתרפות, לטעות ע"ז למרחוק. אסור לשאת ולתת עמהן, משום דאזלי ומודו. ועוד דזבני לצורך תקרובת ע"ז. והבאין מותרין. דגבי באין ליכא למיחש למידי. יין מנא לן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור [בהנאה] אף יין אסור בהנאה. וזבח גופיה מנא לן דאסור בהנאה דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה. פירוש ופשטיה דקרא זבח ע"ז שהיא מיתה, שאין בה ממש. ומת גופיה מנא לן אתיא שם [שם] מעגלה ערופה כתיב הכא ותמת שם מרים ותקבר שם וכתיב התם וערפו שם את העגלה בנחל מה להלן אסור. פירוש גבי עגלה ערופה. אף כאן. גבי מת. אסור בהנאה והתם מנא לן. פירוש גבי עגלה ערופה מנא לן דאסור בהנאה. אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. דכתיב בה כפר לעמך ישראל אשר פדית, הילכך דינה כקדשים ליאסר בהנאה. וקשיא לן דהכא משמע דיינן נאסר משום יין נסך. ולקמן נמי אמרינן דחומץ שלנו ויין מבושל שלנו אין אסורין במגע גוי. ופרשו טעמא משום דלא מנסכי ליה, אלמא טעמא דגזרה דרבנן ביין משום ניסוך הוא. והא קיימא לן [ל"ו ע"ב] דפתן ויינן ושמנן כולהו נאסרו משום בנותיהם. והא משמונה עשר דבר שגזרו כדאיתא בשבת [י"ז ע"ב]. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן התם דיינן משום בנותיהם, לאו יין שלהם קאמר אלא מגען, אבל יינן ממש משום יין נסך הוא. וליתא, דהא התם בחד גונא אמרינן פתן ושמנן ויינן. ובודאי יינן דומיא דפתן ושמנן, מה פתן ושמנן על שלהם הוא שגזרו משום בנותיהן, אף יינן על שלהם הוא שגזרו משום בנותיהן. וגזרו גם כן על מגען משום יינן, דכולה חדא גזרה היא, דאי לא הא לא קיימא הא. וכיון דכן הדרא קושיין לדוכתה, היכי אמרינן הכא דיינן נאסר משום יין נסך, והא התם אמרינן דיינן משום בנותיהן.
והנכון בזה, דודאי עיקר גזרה דיינן משום בנותיהן, דמשום יינן נסך ממש שנתנסך לע"ז ליכא למגזר, דמיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן, אלא ודאי משום בנותיהן הוא. וכיון שכן, בדין (הוא) [היה] שלא לאסור בהנאה אלא בשתיה, דומיא דפתן ושמנן דמתסרי נמי משום בנותיהם ולא מיתסרי בהנאה אלא באכילה, אלא שכן דרכן של חכמים, שכל מקום שאפשר להם לסמוך דבריהן לשל תורה עושין. וכיון שנמנו חכמים לאסור יינן משום בנותיהן, ומצאו חכמים שום יין שלהם אסור מדין תורה אף בהנאה והיינו יין נסך, סמכו לאסור כל יינן משום יין נסך ואסרו הכל אפילו בהנאה. והשתא דאתינן להכי דפרישנא דמתחלת גזרה כשגזרו על יינן כל עיקר לא גזרו אלא משום בנותיהן אלא שבשביל לסמוך דבריהם לשל תורה סמכו לעשותו כיין נסך לאסרו אפילו בהנאה, הא דאמרינן לעיל יין מנא לן ודרישנא מיין נסיכם, לאו למימרא דתחלת גזרתם משום יין נסך היא, אלא הכי קאמר, מנא לן דיין איכא כלל דמיתסר מדין תורה בהנאה, ודרישנא מיין נסיכם, וכיון דאיכא שום יין דמיתסר בהנאה סמכו לעשות הכל כמוהו וגזרו גם כן על מגען משום יינן. דכולה חדא גזרה היא, דאי לא הא לא קיימא הא. ומכל מקום כיון שסמכו חכמים דבריהם ליין נסך, התירו כל מקום שאין בו חשש יין נסך, כאילו עיקר הגזרה משום יין נסך בלבד. כגון חומץ ויין מבושל. ולא חשו חכמים באלו לבנותיהן, שאין סיפוקו אלא מועט, ובמה שאסרו משום בנותיהן לא השוו חכמים מדותיהם אלא כל דבר ודבר אסרו לפי מה שראו, כמו שפירשתי למעלה [כ"ח ע"ב].
החרצנים והזגים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לחין אסורין ויבשין מותרין. ולקמן מפרשינן ליה. המורייס וגבינת בית אוניאקי אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכמים אומרים אסורין ואין איסורן איסור הנאה. פרישו בגמרא גבינת בית אוניאקי מפני שהיו שוחטין עגלים יונקין לע"ז, והם נאסרים בהנאה מפני תקרובת לע"ז ומעמידין בקיבתם. ורבנן שרו בהנאה בתרוייהו במורייס ובגבינה, וטעמא דשרו גבינה משום דמיעוטא הוא ולא חיישינן למיעוטא. נמצא ... גבינה הבאה לפניך, אם העמידוה בקיבת אותם עגלים אין לחוש לכך דמיעוטא הוא, ודוקא בהנאה הוא דשרו רבנן, אבל באכילה לא, דכל גבינה של גוים אסרו באכילה. וטעמא דמורייס מפני שמערבין בו יינן. ורבנן דשרו בהנאה מפרשינן ליה לקמן משום דחמרא דיהבי ביה לאו למתוקי טעמא הוא אלא לעבורי זוהמא [ודי לאסרו בשתיה אבל לא] למיסר משום תערובתו בהנאה כיון דלא עביד לטעמא. בגמרא גרסינן, תנו רבנן נודות הגוים חדשים גרודים מותרין ישנים או מזופתים אסורים. פירוש נודות הגוים חדשים גרודים, כלומר שאינם מזופתים מותרים לגמרי. ישנים שנתנו לתוכן יין ואפילו לשעה, דנודות דבר שמכניסו לקיום הוא, וכל דבר שמכניסו לקיום אפילו לשעה גזרו ביה רבנן לאסרו, כלומר כאילו הכניס בו יין לקיום, או מזופפות חדשים אסורים בלא הכשר גדול, והיינו מילוי ועירוי. וטעמא משום דבשעת זיפתן נותנין לתוכן יין. עוד אמרו בגמרא בסוף ברייתא ... גוי שעיבדן וריבבן ונתן לתוכן יין וישראל עומד על גביו (ו)אינו חושש. ומפרשא לה בגמרא משום דכי שדי ליה הוה ליה כזורק לתוך הטיט. [והכי פירו]שא גוי עבדן ורבבן, כלומר שזפתן וזרק לתוכן יין, שזרק מן הכלי לתוכן, וישראל עומד על גביו, שראהו שאינו נוגע ביין עד לאחר כן שהוא בזפת ובהכי מותר, דלאחר כן שהוא בזפת אין תורת יין עליו. ואי משום שזורקו לתוכו, אין בכך כלום, דהוה ליה כזורק בתוך הטיט, דאין חשש ניסוך בזה. ואע"ג דבכי האי גונא בנותן לכלי אחר ודאי אסור מאי דנפק לברא מיהת לכולי עלמא דודאי דרך ניסוך בכך למיסר מאי דנפק לברא מיהת, אפילו הכי הכא שזרק היין לתוך דבר הנמאס והולך לאיבוד ואין דרך ניסוך בכך. וכן כל כיוצא בזה מותר. בר אידי טייעא אנס זיקי מרב יצחק רמא בהו חמרא ואהדרינהו ליה אתא שאיל בי מדרשא א"ל ר' ירמיה כך הורה ר' אמי ממלאן מים שלשה ימים מעת לעת ומערן ואמר רבא צריך לערן כל מעת לעת סבור מינה הני מילי דידן אבל דידהו לא סגי להו במילוי ועירוי. כי אתא רבין אמר ריש לקיש אחד שלנו ואחד שלהן סבר רב אחא בריה דרבא למימר קמיה דרב אשי הני מילי נודות אבל קנקנים לא אמר ליה רב אשי לא שנא נודות ולא שנא קנקנים סגי להו לכולהו במילוי ועירוי, ולא שנא גרודין ולא שנא מזופתין, דסתמא קאמר, דכולהו משמע, דלא מפלגינן בהו כלל, והא דאמרינן צריך לערן כל מעת לעת, לומר שצריך שישהא שם המים בכל פעם יום אחד שלם מעת לעת, ולא פחות, מיהו יכול הוא להוסיף [ולהשהותם] שם יותר.
ויש כאן שאלה דהא קיימא לן אין דבר צונן נבלע בכלי, וכיון שכן אפילו כלים גדולים שמכניסין לקיום למה צריך הכשר של מילוי ועירוי, ולא סגי ליה בהדחה בעלמא מפני (היהתרביל) [שנדבק בו] ... בלבד. ועוד הכשר של מילוי ועירוי של מים מהו טעמו, והלא המים צוננים ואינן נבלעין, ואין לך שום כלי בעולם אסור שיהא די לו בהכשר [כזה] ואפילו שוהין בתוכו זמן מרובה.
ותשובת שאלה זו, דודאי הכי הוא, דאין לך דבר צונן שנבלע, אבל אעפ"כ היין מתוך חריפותו קולט הכלי טעמו כשמכניסו לקיום, וכשחוזרים ונותנים בהם מים ושוהין שם על ידי שרייתו מתחילין [דופני הכלי] להתרפות והמים מפיגים טעמו של יין. נמצא שני מיני הכשר הם, הדחה בכלים קטנים שאין מכניסן לקיום כדאיתא לקמן [ע"ד ע"א], ומילוי ועירוי בכלי גדול שמכניסו לקיום. ועוד הכשר אחר ונקרא ניגוב, וענינו הכשר פחות מהמלוי ועירוי בכלים שאין מכניסן לקיום לגמרי אלא קצת, כגון כלי הגת וכן הגת עצמו סגי ליה [בניגוב], וכאשר יתבאר לפנינו בג"ה.
והחומץ של גוים. אמר רב אשי חומץ ויין מבושל שלנו ביד גוים אינו צריך חותם בתוך חותם אי משום ניסוכי לא מנסך ליה. פירוש חומץ אין מנסכין אותו. אי משום איחלופי. פירוש שיחליפו זה בשלהם, שהוא אסור מפני שהיה תחלתו יין. כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. פירוש לא טרח ומזייף משום חליפין כגון חומץ. אבל משום ניסוך, כגון יין, איכא מאן דאמר שיינן [אסור] בחותם אחד וצריך חותם בתוך חותם כדאיתא לקמן [ל"א ע"א].
<h2>דף ל.</h2>
תנו רבנן יין מבושל ואלונתית של גוים אסורין ואלונתית כברייתה מותרת ואיזו היא אלונתית כדתנן גבי שבת עושין יין מלין בשבת ואין עושין אלונתית אלו הן יין מלין יין דבש ופלפלין, אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון. ופי' כגון דעבדי לה לבי מסותא, כלומר במרחץ שותין לה משום רפואה. ופירש רש"י ז"ל אלונתית כברייתה מותרת אלונתית שלנו מותרת אע"פ שנגע בה גוי, לפי שאין עיקרה היין אלא האפרסמון, ואין עיקרה לשתיה אלא לרפואה. והוא הדין לתבשיל שלנו שיש בו יין ואין היין עיקר שאין לחוש למגע גוי, וכל שכן הוא. ואין זה הפירוש נכון, דלישנא דאמרינן כברייתה לא סליק להאי פירושא ודאי שפיר. דלא משמע שפיר כברייתה אלונתית שלנו. אבל הנכון אלונתית כברייתה שדרכן היה לעשות הרבה מאלונתית ואין נותנין בה יין אלא בשעת סעודה שמספק על יד על יד להסתפק, דומיא דהא דאמרינן בשלהי פרקין [מ' ע"ב] גבי הבאות מן האוצר מותרות ומן החנוני אסורות מפני שמערבין עליהן יין. אף כאן אלונתית כברייתה אין בה יין מותרת. והכי מוכח בברייתא [תוספתא פ"ה ה"ו], דתניא אלונתית של גוים אסורה מפני שתחלתה יין, כברייתה מותרת אלמא כברייתה אין בה יין מכיון שמספק ממנה הרבה כאחת ואין נותנין בה יין. ותוספתא הכי קאמר אלונתית של גוים אסורה מפני שתחלתה יין. כלומר בתחלת סיפוקה. כברייתה מותרת, כלומר בתחלת ברייתה עד שאין מסתפקין ממנה מותרת דאכתי לא יהיב ביה יין. אבל לדינו של רבנו שלמה ז"ל מודה לו בודאי לענין תבשיל שלנו שיש בו יין ואין היין עיקר שאין לחוש לענין מגע גוי ואף לענין אלונתית [אפשר] שאין בו [משום] שאין עיקרה יין אלא אפרסמון עיקר, ואין עיקרה לשתיה אלא לרפואה. אבל ביין מילין, שהוא יין ודבש ופלפלין, בודאי הרבה בה יין, שאסור במגע גוי, שיש בו משום ניסוך. ולא שמענו ביין מילין שלא ינסך אותו. ביין מבושל אמרו לעיל שאין בו ניסוך, ולא אמרו יין מילין ואילו היה מותר ודאי [יזכירוהו]. ואע"ג דלדידן לא חזו לניסוך, לאו ראיה הוא כלל דאינהו לא מנסכי, דהא אית לן מומא בדוקין שבעין ואילו אינהו לא פסלי אלא [מחוסר] אבר. ובכמה מילי אחריני פליגי מינן. וכבר פירשו בירושלמי [יין מיל]ין אבל בירושלמי נראה דיין מילין שהוא במחלוקת, ששם אמרו חד מתוק מר וחד ר' יצחק בר נחמן בשם ר' יהושע בן לוי התיר משום גלוי ור' סימון מתירו משום ניסוך. [והחד הוא קונדיטון] וקונדיטון פרשו שהוא יין דבש ופלפלין. וכן מפורש בהגדה [פסיקתא דר"כ פ' י"ב]. ובירושלמי גם כן פרשו דדוקא בההוא דשחיק חד לתלתא, כלומר שהשליש דבש ופלפלין, שאינו ראוי לשתיה אלא מעט בההוא בלחוד אין בו משום יין נסך, ומכל מקום בגמרא שלנו לא הזכירוהו כלל אלא לענין גילוי, אבל לענין יין נסך נראה ודאי שהוא אסור מכיון שלא הזכירוהו להיתר. וכן דעת רבנו נ"ר.
אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך. פירוש משום גילוי, שאם עמד מגולה חוששין שמא שרץ שתה הימנו והטיל בו ארס והשותה ממנו [נלקה]. ומשום יין נסך, שאם יגע בו גוי אסור. יין מבושל אין בו משום גילוי. פירוש שאין דרכן של שרצים לשתות ממנו משום שנתבשל. ואין בו משום יין נסך. פירוש דלאו אורחייהו דמנסכי ליה. וכיון דליכא משום יין נסך לא אסרו בו מגע גוי כדפרשתי לעיל [כ"ט ע"ב]. ומיא בין ביממא בין בליליא אית בהו משום גילוי ולא אמרינן אימת ישן עליהם. פירוש כלומר שאפילו היה אדם ישן סמוך להן אף על פי כן אסורין, שאין אימת הישן על השרצים. ופירש רש"י ז"ל איזהו מבושל כל שהלך האור עליו והרתיח. ובירושלמי [פ"ב ה"ג] הוכיח כאן על המבושל ובמסכת נזיקין בפרק המוכר פירות, ובפרק שני [ה"ג] ובפרק (עשירי) [אחד עשר (ה"א)] במסכת תרומות, שממעיטו ממדתו, משמע דממעיטו ממדתו בעינן. וכתב אדוננו הרב ר' אברהם ז"ל, דהא דאמרינן יין מזוג יש בו משום יין נסך, דוקא דמזיג על חד תלת מיא, כמזיגא דרבא דאמר [ב"ב צ"ו ע"ב] כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא. אבל מזוג טפי אין בו משום יין נסך, שאין תורת יין עליו. ומכיון שהוא יין שלנו ובעוד שהוא מותר נתנו לתוכו יותר משלשה חלקי מים, נפיק ליה מתורת יין ושוב אינו נאסר במגע גוי. דהכי אשכחן לענין ברכת היין דכל היכא דאיכא ביה טפי מעל חד תלתא מיא לא חשיב חמרא כלל ולא מברכינן עליה בורא פרי הגפן, והכי איתא בבבא בתרא בפרק המוכר פירות [צ"ז ע"ב] גבי שמרים שנותנין בהם מים, דהיכא דרמי תלתא ואתא ארבעה חמרא מעליא הוא, דהא איכא ארבעה ... ומברכין עליה בורא פרי הגפן. [כאן נמחקו שמונה שורות] [וברמא תלתא ואתו תלתא ופלגא ס"ל לרבנן דלא מברכין עליה בפה"ג] וכדכתיבנא בבא בתרא פרק ו'. וכיון דלא חזו לברוכי עליה כדפרישית [אין לחוש למגען] כדין חלא הדין ... ואף על פי כן המחמיר [בזה] משובח. מיהו הני כללי ביין שלנו, אבל ביין של גוים הרי הוא באיסורו עד שיתרבו עליהם מים ובעי שיעור הראוי [להתבטל שהוא] ששים. [כד]אמרינן התם (כיון הכא) אבל הקדש דאסור, אע"ג דאיכא טפי מתלתא מיא גם [כאן] להכי אמרינן דאיתיה להאי דינא היכא ... [הא] דפורצני דקילי משמרים כדפרישנא לעיל היינו בפורצני דידהו דהוו מעצרי בגת טובא ונפיק מינייהו כל לחות ... התם אפשר לשערן בהכי. אבל בפורצני דידן לא, דהא חזינן דרמינן שיתא ולא אתו ארבעה והוי חמרא מעליא. הילכך בפורצני שלנו אי אפשר לשער במדתו לומר כמה עייל כמה נפיק, הילכך צריך אומד יפה דלא להוי חמרא כלל. (מיהו) לבדוק בטעמו אם יש בו טעם יין כטעם יין חדש שנתנו בו שלשה חלקים מים ואחר כך ... ראוי ... לשער בזה אי טעמא דחמרא אי טעמא דקיוהא בעלמא.
רבא לא הוה שתי מיא לא מבי ארמאה ולא מבי ארמלתא משום דלא זהירי בגילויא. פירוש דנשי לא זהירי שפיר. אמר רבא האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך מכאן ואילך אין משום גילוי ואין בו משום יין נסך. פירוש חמרא דאקרים, היינו טעמיה חמרא וריחיה חלא. והתם בבבא בתרא בפרק המוכר פירות [צ"ו ע"א] קרינן ליה יין הנמכר בחנות. ומפרש התם בגמרא דכל היכא דהוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא בתר תלתא הוה ליה חלא לגמרי, וכל היכא דהוי חלא לגמרי הא קרו ליה חלא. [כאן נמחקו תשע שורות], אעפ"כ כך ראוי להורות הלכה למעשה. נהרדעי אמרי אפילו מכאן ואילך יש בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך מאי טעמא דמיקרי ושתי. כלומר פעמים שהשרץ שותה ממנו באקראי אע"פ שהחמיץ, משום הכי יש בו משום גילוי.
<h2>דף ל:</h2>
תנו רבנן יין תוסס אין בו משום גילוי וכמה תסיסתו שלשה ימים. פירוש תוסס, יין חדש מגתו, ועל שם שהוא מבעבע כמין אבעבועות של מים רותחין נקרא תוסס. אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל מטפטף. פירוש שהוא שותת טיפין טיפין. אין בו משום גילוי. פירוש לפי שהנחש חרד לשתות ממנו. אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. פירוש שאינו פוסק אלא שהטיפות יורדות תדיר נוטפות זו אחר זו. אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל פי תאנה אין בה משום גילוי. פירוש שלא חשו שמא דרך פיה הטיל בו ארס שרץ או נחש, דלכולי האי לא חיישינן, דאם כן אי אפשר לאכול תאנים. כמאן כי האי תנא דתניא ר' אליעזר אומר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש. פירוש מסתמא לנחש או שרץ. משום שנאמר שומר פתאים ד'. אמר רב ספרא משום ר' יהושע מדרומא שלשה מיני ארס הן של בחור ושל בינוני ושל זקן, של בחור שוקע. פירוש של נחש או שרץ בחור שוקע הארס מחמת שהוא חזק וכבד ושוקע בשולי המשקה. של בינוני מפעפע. כלומר מתחלחל ויורד קצת לתוך המשקה ואינו שוקע. של זקן צף. כלומר על פי המשקה. למאי הלכתא. כלומר מאי נפקא מינה. לכדתניא חבית שנתגלתה אע"פ ששתו ממנה תשעה. כלומר ולא מתו. לא ישתה ממנה עשירי מעשה היה ושתו ממנה תשעה ולא מתו ושתה עשירי ומת וכן אבטיח שנתגלה אע"פ שאכלו ממנו תשעה לא יאכל ממנו עשירי מעשה היה ואכלו ממנו תשעה ולא מתו ואכל עשירי ומת אמר ר' ירמיה זהו שוקע.
ת"ר מים שנתגלו ה"ז לא ישפכם לרשות הרבים. פירוש שלא יעבור אדם עליהם יחף ויוזק מחמת הארס. ולא ירביץ בהם את הבית. פירוש להשכיב האבק, מחמת טעם זה. ולא יגבל בהם את הטיט. פירוש לפי שנוגעין בו בידים כשנותנין אותו בבנין ושמא יזוק. ולא ישקה מהם לא בהמתו ולא בהמת חבירו. פירוש בבהמתו בראויה לאכילה, לפי שהאוכל ממנה נזוק. ולא בהמת חבירו, אפילו אינה ראויה לאכילה, לפי שהן מלקין. כך פי' בגמרא. ולא ירחץ מהם פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים מקום שאין בו סירטא מותר. פירוש שאין בו סדק מותר, דליכא למיחש להיזק. מקום שיש בו סירטא אסור. פירוש שיש בו סדק אסור, לפי שהארס נכנס בסדקין.
גרסינן בשחיטת חולין פרק ראשון תנן התם שלשה משקין אסורין משום גילוי המים והיין והחלב ושאר כל המשקין [מותרים כמה ישהו ויהיו] אסורין כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה. פירוש רחש שרץ. וכמה מקום קרוב, אמר רב יצחק בריה דרב יהושע כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה ויחזור לחורו. וגרסינן בפרק אלו טרפות [חולין מ"ט ע"ב] מנימין קאנדוקאה איגלי ליה ביסתקאה דדובשא. פירוש חבית של דבש. ומיסתבר מההוא מעשה דדבש וציר יש בהם משום גילוי. גרסינן בתחלת ביצה [ז' ע"א] א"ר יוסי בן שאול משום רבי האי תומא שחיקא סכנתא לגילויא. פירוש לפי שהנחש אוכל ממנו. שיעור המים המגולין כדי שתאבד בהן המרה ר' יוסי אומר בכלים כל שהם בקרקעות ארבעים סאה. כתב רבנו ז"ל, יש שפירשו אם המים המגולין מרובין כדי שתאבד בהן המרה שהיא הסם של רחש אין חוששין להם שהסם בטל בהם ואינו מזיק ואם אין בהם זה השיעור אסורין מפני הסכנה ויש אומרים חילוף שאם אין בהם זה השיעור. פירוש שאין בהם כדי שתתבטל בהם המרה אלא שהם מועטים והמים צלולין מותרין שאילו היה בהם סם היה נראה. עד כאן. והלשון הראשון הוא הנכון. ור' יוסי קאמר בכלים כל שהן. כלומר אפילו הן מרובין אסורין, שכל שהמים בכלי אין כחן יפה והסם יש לו כח בהן. בקרקעות ארבעים סאה. והם בקרקע במקום חיבורן בטל בהם כח הסם. ניקורי תאנים וענבים והקשואין והדילועין והמלפפונות והאבטיחים, אפילו הן בכד, אחד גדול ואחד קטן, כלומר אחד שהכד גדול, כלומר שנגמר בישולו. אחד תלוש ואחד מחובר, כל שיש בו ליחה אסור. נשיכת נחש אסורה מפני סכנת נפשות. פירוש בהמה שנשכה נחש. משמרת של יין אסורה משום גילוי ור' נחמיה מתיר. פירוש שמפני שהיא מנטפת שומע הנחש הקול ובורח. אמר שמואל כל השרצים יש להם ארס, של נחש ממית ושל שרצים מלקה. ירושלמי [תרומות פ"ח ה"ג] א"ר מונא צריכין אנן למיחש למאי דבריאתה חששי, אסור למיתן פריטי גו פומא פיתא תותי בי שיחיא תבשילא תותי בי ערסא ממצע סכינא גו אתרוגא או גו פוגלא. פירוש אסור ליתן מעות בתוך פיו, מפני שיד הכל ממשמשת בהם, וזוהמתן דבקה בהם, ויש מהם חולים, ואותה זוהמא קשה לאדם כשנותנה בפיו. וכן פת לתוך השחי, מפני שהוא מקום זוהמא קשה. והתבשיל תחת המטה, מפני שכל אוכל שתחת המטה רוח רעה שורה עליהם. ושלא יהא אדם ממצע סכין בתוך אתרוג, שפעמים שאדם בא לישב עליו ונכנס בו באדם, וכן לתוך צנון. א"ר יוסי בר בון כל זיעת אדם סם המות חוץ מזיעת פנים.
<h2>דף לא.</h2>
תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של נכרי ומילאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל. פירוש מפתח או חותם. ר' אליעזר מתיר בשתיה וחכמים אוסרין, ר' אליעזר לא חייש לזיופא. פירוש שמא יזייפו המפתח או החותם. ורבנן חששי לזיופא. א"ר חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר' אליעזר. וגרסינן בפרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך [ס"ט ע"ב] וכי מאחר דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לשיתומא. פירוש נקב קטן ודק בדפני החבית, אין חוששין שמא יעשה אותו הגוי בחבית ויוציא ממנו יין. וכר' אליעזר דלא חייש לזיופא, אנן מאי טעמא לא מותבינן חמרא בי גוים, חיישינן לשיכי. ופירש רבינו אלפסי ז"ל מיניקת שמניחין במגופת החבית נקוב מאחר שטחין את פיה כדי שתצא ממנו את הרוח שלא ישבר הכלי, וחוששין שמא יכניס משם מניקת וישתה מן היין וינסכנו.
אמר ר' יוחנן הכל משתמר חותם בתוך חותם ואפילו יין. היכי דמי חותם בתוך חותם אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם, ואי לא לא הוי חותם בתוך חותם. פירוש אגנא מזרק. כלומר שנתן כלי על פי (חותם) [חבית] וטח בטיט ודבק יפה סביבות פיה. והיינו שריקא וחתימא. כי האי גונא חשיב חותם בתוך חותם. דיקולא אפומא דחביתא ומיהדק הוי חותם בתוך חותם לא מיהדק לא הוי חותם בתוך חותם. פירוש אם החבית מגופה במגופה שלה, דמסתמא חבית הכי איתנהו במגופה, ונתן סל על פיה לבלוע החבית, והסל נכנס בדוחק, חשיב חותם בתוך חותם. ואי לא מיהדק לא חשיב חותם בתוך חותם. נוד בדיסקיא צרורה וחתומה ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם. פירוש נוד, עור שהוא נתון בשק, והשק קשור, ופי הנוד למטה כלפי שולי השק ... קשור ושולי הנוד למעלה כלפי פי השק, כי האי גונא חשיב כחותם בתוך חותם, דכולי האי לא טרח ומזייף. פיו למעלה. פירוש של נוד. לא הוי חותם בתוך חותם, ואי כייף לפומיה לגאו וצייר. פירוש אם הנוד בתוך השק ופיו למעלה ולאחר שקשר הנוד חזר וכף פי הנוד לתוכו וחזר וקשרו. הוי חותם בתוך חותם, ואי לא לא הוי חותם בתוך חותם. עד כאן. ודברים אלו (אינן) צריכין פירוש מאחר דפסק רבינו ז"ל כר' אליעזר דלא חייש לזיופא. ובודאי דהכי קיימא לן, כדמוכח בההיא דהשוכר את הפועל [ס"ט ע"ב] דאייתי רבנו ז"ל דאמרינן דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא, וכיון דכן היכי מייתי תו להא דר' יוחנן דבעי חותם בתוך חותם, וטרח לפרושי היכי דמי חותם בתוך חותם, ותו קשיא נמי דרב אדרב, דרב פסיק לעיל בהדיא כר' אליעזר, דבחותם אחד סגי. ורב אמר בהדיא לקמן בגמרא [ל"ט ע"א] דיין בחותם אחד אסור. ורב אשי אשכחן נמי בגמרא [כ"ט ע"ב] דאמר דחומץ שלנו ביד גוים אי נמי יין מבושל שלנו ביד גוים בחותם אחד סגי משום דלא מנסכי ליה וליכא חששא אלא לאיחלופי. מכלל דיין גמור צריך חותם בתוך חותם. והנכון בזה, דודאי הלכתא כר' אליעזר דיין סגי ליה בחותם אחד. ורב ורב אשי כי אמרי דבעינן חותם בתוך חותם [לרבנן קאמרי, ואנן קיימא לן כר' אליעזר. ומיהו איכא חדא דבעי חותם בתוך חותם] והיינו יין כשר והוא של גוי וברשותו. דכיון דהיין שלו והוא ברשותו, בהא ודאי בעינן שומר או חותם בתוך חותם. והכי מוכח בהדיא בשלהי פרק ר' ישמעאל [ס"א ע"א]. ולהכי אייתי רבנו ז"ל הכא ואשמעינן היכי דמי חותם בתוך חותם. ונפקא מינה (לגוי) [לשל גוי]. ודר' יוחנן ודאי ליתה. אבל רבנו ז"ל דמייתי לה, לאו למפסק הלכתא כותיה לגמרי אתי, דאילו ר' יוחנן סבר כל יין צריך חותם בתוך חותם. ולא היא, דלא בעי חותם בתוך חותם אלא יין כשר וברשותו של גוי. אלא למפסק הלכתא כותיה בהא דהכל משתמר חותם בתוך חותם אייתי לה. ולא שיהא הכל צריך חותם בתוך חותם, אלא שהכל נמי משתמר חותם בתוך חותם ואפילו יין כשר וברשותו של גוי דחותם בתוך חותם הוא במקום שומר.
<h2>דף לא:</h2>
איתמר מפני מה אסרו שכר של גוים רמי בר חמא א"ר יצחק משום חתנות רב (יצחק) [נחמן] אמר משום גילויא. פירוש שהגוים אינן נזהרין מגילוי. ודוקא באתרא דמצלו מיא. פירוש במקום שהמים שנותנין בתוך השכר משהין אותן בכלי עד שיצלו. והתם איכא למיחש לגילויא מפני המים. אבל משום שכר גופיה ליכא למיחש, שאין שרצים שותים ממנו. אבל למים יש לחוש עד שלא נתנו אותו לתוך השכר. רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי ותרוייהו משום חתנות. מיהו רב אחא עבד הרחקה יתירא, פירוש תרוייהו בין רב אחא בין רב פפא סבירא להו דאיסור שכר של גוים לאו משום גילוי אלא משום חתנות. ולהכי רב פפא מפיק ליה לבבא דחנותא ושתי, דכיון דלא שתי בביתיה תו ליכא קירוב הדעת וליכא משום חתנות. ורב אחא עביד הרחקה יתירא דלא שתי אלא גו ביתיה. וכבר פירשנו למעלה [כ"ט ע"ב] שלא השוו חכמים מדותיהם במה שאסרו בדברים אלו של גוים, שהרי ביין אסרו בהנאה, ואף מגען ביין שלנו, ופתן באכילה בלבד ודאיתיה של פלטר ישראל, ושכר שלהם מותר לדברי הכל בביתו של ישראל. ומכל מקום עיקר גזירות אלו משום בנותיהם, אלא שבמקצתן ודאי יש קירוב הדעת יותר מן האחרות. ולפיכך לא ראו להשוותן. אלא שבכל אחת גזרו לפי מה שראו. אמר רב יוסף האי חלא דשיכרא דארמאי אסיר משום דמערבי ביה דורדיא דיין נסך. פירוש חומץ שכר של גוים אסור מפני שמערבים בו שמרים של יין נסך.
<h2>דף לב.</h2>
אמר רב אשי ומאוצר שרי אם איתא דמערבי ביה מסרא סרי. פירוש מכלי העשוי לקיום מותר, שאילו נתנו בו שמרי יין מסריח היה, ולא היה מתקיים, שאין נותנין לתוכו שמרי יין עד שעה שנותנין אותו [לתוך התבשיל]. וחרס אדרייני מאי חרס אדרייני אמר רב יהודה אמר שמואל חרס של אדריינוס קיסר. פירוש חרס בלוע מיין הרבה. והיה אדריינוס קיסר נושא אותו, ושורין ממנו במים ונותן בו טעם יין, ואותו חרס מתוך שהוא מובלע הרבה חשיב כגופו של יין ממש. ועורות לבובין תנו רבנן איזהו עור לבוב כל שקרוע כנגד הלב וקדור כמין ארובה. פירוש שהנקב יש בו חסרון כמין ארובה. ודרכן היה בתקרובת ע"ז כך, שקורעין הבהמה כנגד לבה מחיים, ומוציאין לבה לפני ע"ז. יש עליו קורט דם אסור אין עליו קורט דם מותר. פירוש דכי יש עליו קורט דם היינו ראיה דמחיים הוה, ולפיכך אסור, דודאי לתקרובת עבדו ליה הכי. אין עליו קורט דם בידוע דלאחר מיתה הוה, ואין עושין כן לתקרובת. אמר רב הונא לא שנו, דאין עליו קורט דם תיהוי ראיה דלאחר מיתה הוה. אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור אימר מלח העבירתו. פירוש המלח העבירה אותו קורט דם, וכיון דחזינן ליה לההוא עור לבוב חיישינן ליה. רשב"ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור דחיישינן. פירוש שכן דרכן לע"ז. משוך מותר. שאין כן דרכן לע"ז ומסתמא לא חיישינן לתקרובת. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג.
<h2>דף לב:</h2>
מתניתין. בשר הנכנס לבית ע"ז מותר. פירוש עד שלא יכנס, שהרי עדיין לא עשאוהו תקרובת. והיוצא אסור. שכבר עשאוהו תקרובת. גוי ההולך לתרפות. פירוש לטעות שלהם למרחוק, אסור לשאת ולתת עמהם. והבאין מותרין. פירוש בהליכתן אסור, דכיון דלשם ע"ז אזלי הוה ליה כלפני אידיהן ואסור לשאת ולתת עמהן משום דאזיל ומודה. בחזרתן מותר. דליכא למיחש למידי. אמר שמואל גוי ההולך לתרפות בהליכה אסור בחזרה מותר וישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר. פירוש לשאת ולתת עמו. דכיון דישראל הוא איכא למתלי בהתירא, דילמא הדר ביה ולא אזיל ומודה. בחזרה אסור. פירוש דכיון דישראל הוא וטעה בתר ע"ז, איכא למיחש דודאי הדר אזיל להתם.
<h2>דף לג.</h2>
והתניא ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזרה אסור כי תניא ההיא בישראל משומד [דבה]הוא בהליכה גופה איכא למיחש, ולא תלינן ביה דהדר ביה. תנו רבנן גוי ההולך לירוד בהליכה אסור בחזרה מותר. פירוש ירוד הוא [מקום] שמתקבצין בו לסחורה. ומכל מקום עובדין בו ע"ז. וגוי ההולך לשם אסור לשאת ולתת עמהם, דהוה ליה כלפני אידיהן, ואסיר דאזיל ומודה. ובחזרה מותר, דכיון דחזר הוה ליה כשאר ימים. וישראל ההולך לשם בהליכה מותר. פירוש ישראל אסור לו לילך לירוד, כדאיתא לעיל, לפי שעובדין בו ע"ז ועושין בו יום איד לע"ז, ואסור לו לישראל לילך לשם כמו שאסור לו לילך לע"ז. כן למקום שעושין בו יום איד, כיון שהולך לשם, לבו ודאי לע"ז. ואעפ"כ בהליכה מותר, דכיון דישראל הוא, תלינן דילמא מהדר בתשובה והדר ביה ולא אזיל. בחזרה אסור. פירוש דכיון דהלך ודאי דעתו לע"ז, ולא הלך לשם בשביל סחורה או להשתכר בשום דבר, שאילו בשביל כך, לא היה הולך ליריד שלהם שהוא יום איד לע"ז, שלא היה מפרסם עצמו לע"ז ומתפקר בשביל זה, אלא ודאי ע"ז הביא לשם למכור, ואע"פ שיש דברים ידועין שמותר לילך בשבילם ליריד וליקח מן הגוים כדאיתא לעיל [י"ג ע"ב], הכא מיירי בדידעינן ביה שלא קנה לשום דבר מדברים המותרים. (וכתב רבנו ז"ל,) בחזרה אסור דאמרינן ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה. אי הכי גוי נמי. פירוש ליתסר בחזרה דנימא ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה. גוי אמרינן גלימא זבין חמרא זבין. פירוש גוי תולין אותו בסחורה, דגלימא או חמרא זבין התם. ישראל נמי גלימא זבין חמרא זבין. פירוש בישראל נמי למה אין תולין אותו בהיתר שמא גלימא או חמור מכר. אם איתא דמזבין הכא הוה מזבין. פירוש ישראל משום סחורה לא היה מתפקר לילך לאיד ע"ז, אלא ודאי ע"ז הוא דזבין. וכתב רבנו ז"ל, האי דמפרקינן הכא חמרא זבין גלימא זבין לא צריכנא ליה דהא אסיקנא בפרק השוכר את הפועל [ס"ד ע"א] דדמי ע"ז ביד גוי מותר.
פיסקא. והבאין מותרין. אמר ריש לקיש לא שנו אלא שאין קשורין זה בזה. כלומר שאין חברתן קיימת, אלא שנפרדו זה מזה. אבל קשורין זה בזה. פירוש שחברתן קיימת. אסורין אימר דעתן לחזור. פירוש שהוכח יש בדבר מפני שעומדין עדיין בחברתן. מתניתין. נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהם אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר. פירוש אסורין הנודות לענין שאיסור הבא מחמתן [הוא] איסור הנאה, כלומר שהיין שלנו שנתנו בהם נאסר עכשיו בשבילן בהנאה. וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה. פירוש אין איסור הבא מחמתן איסור הנאה, משום דקסברי רבנן שאין איסור בלוע שבהן אוסר יין שלנו בהנאה, ודיו ליאסר בשבילם בשתיה. ואפילו ר' מאיר לא אסר בהנאה אלא יין שלנו שנתנו לתוכן, אבל נודות גופייהו שרו בהנאה, דלא איתסר בהנאה אלא חרס הדריאני דאיידי דבליע טפי חשבינן ליה כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה.
<h2>דף לג:</h2>
תני רב זביד בר ר' אושעיא הלוקח קנקנים מן הגוים חדשים נותן לתוכן יין. פירוש בשאינם מזופתים כדאמרינן לעיל בכה"ג גבי נודות. ישנים נותן לתוכן ציר או מורייס לכתחלה. פירוש אפילו לכתחלה נותן לתוכן ציר או מורייס, ואינו חושש משום ציר עצמו או מורייס עצמו, שאף בליעתן מותרין אחר כך. והיינו לישנא דלכתחלה דקאמר, לומר שאין לו לחוש אף לציר עצמו ומורייס עצמו, שאף הציר עצמו והמורייס עצמו ישארו מותרין אחר כך. והוא הדין למים שהכשירו בהם, שהרי בין בזו [בין בזו] אין כאן פליטה אלא שהמים מפיגין טעמו של יין והציר והמורייס שורפין. וזהו הכשרן, לפי שהוא דבר חריף ושורף טעם היין ומכלה אותו ומאבדו מתוך הכלי. ומותר אחר כך ליתן לתוכו יין. ונראין הדברים דבעינן שישתהא הציר או המורייס בתוך הכלי עד שלשה ימים בצירוף.
בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מר' אמי החזירתן לכבשן האש ונתלבן מהו. פירוש לענין קנקנים מיבעיא ליה לענין הכשרן. א"ל ציר שורף אור לא כל שכן. איתמר נמי א"ר יוחנן קנקנים של גוים כיון שהחזירתן לתוך כבשן כיון שנשרו זיפתן מהן מותרין. פירוש כיון ששלטה בהן האור כל כך שנשרה זיפתן מותרין. אמר רב אשי לא תימא עד דנתרא אלא אפילו רפאי מירפא. פירוש מכיון ששלט בהם האור עד שיהא רפויה, בהכי סגי להו. קינסא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי. פירוש להדליק עצים וליתן (לתוכן) [לתוך] קנקנים ולשהות בתוכן עד שתשרה זיפתן. רב אחא ורבינא, חד שרי לפי שהוא שורף, וחד אסר דמידי דקיל הוא ולא חשיב ככבשן האש ולא אפילו כציר. וכתב רבנו שלמה ז"ל, דכיון דקינסא לא אהני כל דכן לתולדות האור דלא מהני ולא מהני לה הגעלה. ומודים רבותי לדבריו בכלים של חרס דלאו בני הגעלה נינהו ואין לך בו אלא מה שמנו חכמים, דהיינו מילוי ועירוי, וכאיסורו כך הכשרו, וכשם שנאסר על ידי שריית יין כך הכשרו על ידי שריית מים. אבל בכלי עץ וכלי עור ודאי מהניא להו הגעלה בכלי ראשון, דלא עדיף יין בצונן מאיסור רותח. אבל בכלי שני אין לנו, חוץ מן הגת וכלי תשמישיו שאין מכניסין בהן יין לקיום לגמרי אלא קצת, דכיון דאמרינן לקמן [ע"ד ע"ב] דבניגוב סגי להו משמע נמי דסגי להו בכלי שני. והכי מוכח הא דאמרינן לקמן נעוה ארתחו, כלומר הגעילוהו ברותחין. ובודאי ליכא למימר בכלי ראשון, שאין הגת ראוי לכלי ראשון, אלא לערות עליו מכלי ראשון. והיינו לענין הגעלה ככלי שני. ואע"ג דבמסכת שבת [ירושלמי פ"ג ה"ה] איפליגו בעירוי מכלי ראשון אם הוא ככלי ראשון אם לאו, התם הוא לענין בישול אי חשיב כמבשל בכלי ראשון או לא. ולענין בישול כל שהוא מבשל כלל חייב, אחד מבשל בישול מרובה ואחד מבשלו מועט, ככל בישול שמגיע לכלל מאכל בן דרוסאי, שזהו שליש בישולו. ולמעלה ממנו חייב, וחיובו אחד, וכן שוה בכולן בכלל מבשל הן. אבל לענין הגעלה בכל דבר הצריך כלי ראשון דבעינן פליטה יתירתא ראויה ליעשות בכלי ראשון דכולי עלמא לא חשיב ככלי ראשון להגעלה כל שהיא יתרה מחברתה כחה גדול מחברתה בפליטתה. וכיון שכן אי אפשר לעירוי מכלי ראשון, דודאי מעוטה פליטתו מכלי ראשון אי אפשר לו שיהא עולה להכשיר ככלי ראשון. והריני מוסר לך כלל גדול בענין הגעלה לענין שאר איסורין ולענין יין נסך בכל דבר שתשמישו בחמין כבולעו כך פולטו. שאם תשמישו בעירוי צריך הכשרו גם כן בעירוי. וסברא ודאי דכל שהוא חמין אפילו מועט (ודאי) כלומר שנתחממו מעט ודאי אסורין ומבליעין, ודאי הכשרן גם כן בחמין כיוצא בהן. אבל ודאי אין לנו יין אסור הכשר בענין הגעלה לכלי שמכניסו לקיום לגמרי בפחות מכלי ראשון. ולענין מילוי ועירוי דבעינן שלשה ימים מעת לעת, נראה ודאי דשלשה ימים רצופין בעינן ולא מפוזרין. ונראה לי ודאי בשיעורן לומר שאינו רשאי להרחיק יום אחד מעת לעת לגמרי שלא יעמוד הכלי שיעור זה שלא יהו [בתוכו] מים. שאם עשה כן הרי זה הפסק. וצריך גם כן לעשות שפה של טיט או כיוצא בו על שפתו, ויעמוד כל אותן שלשה של הכשר מלא בכדי שיעמוד המים.
איבעיא להו מהו לתת לתוכן שכר. פירוש להכשירן בכך כציר או מורייס. דשכר נמי מקלא קלי ליה משום מרירתא דכישותא דאית ביה. רב נחמן ורב יהודה אסרי ורבא שרי. רבינא שרא ליה לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא בהו שכרא אזיל רמא בהו חמרא. פירוש משום דחמרא מיחלף בשיכרא טעה למירמא בהו חמרא בלא הכשר אחר. ואפילו הכי לא חש ליה רבינא להא מילתא. פירוש דליחוש דילמא אתי תו נמי לאיחלופי. אמר אקראי בעלמא הוא. והלכתא כרבינא ורבא דבתראי אינון. והלכתא קנקנים של גוים לאחר שנים עשר חדש מותרין. פירוש בלא הכשר אחר, דיישון כי האי חשיב הכשר גמור. דבי פרזק רופילא אנסו ההוא כובי מפומבדיתא ורמו בהו חמרא ואהדרינהו ניהלייהו ואתו שיילוהו לרב יהודה אמר להו דבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכן במים והם מותרין. פירוש כובי, כלי הגת הם, ואילו במשתמש בהן בשעת הגיתות בעינן להכשירן בגת משום דהוי קצת מכניסו לקיום. וענין ניגוב מפורש לפנינו. אבל במשתמש בהם בשאר ימות השנה לפי שעה סגי להו בהדחה. ואע"ג דבשאר כלים שמכניסן לקיום גמור אפילו לפי שעה קיימא לן דגזרי בהו רבנן ובעי מילוי ועירוי התם הוא דמכניסן לקיום גמור אבל כל שאר כלים לפי שעה סגי להו בהדחה.
אמר רב יהודה האי כובי דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכן במים ומותרין. פירוש בשלא נשתמש בהם בשעת גתות אלא בשאר ימות השנה כדפרישנא. אי נמי דכובי לאו כלי הגת הם ואינו דבר שמכניסו לקיום כלל. כסי רב אמי אסר ורב אסי שרי אי שתי בהו גוי פעם ראשונה דברי הכל אסור, כי פליגי בפעם שניה. איכא דפריש דהכי קאמר דהני כסי הם דבר שאין מכניסו לקיום, וקאמר דבפעם ראשונה, כלומר דהדחה פעם אחת, דברי הכל אסור. כי פליגי בפעם שניה, וליתא להאי פירושא, דלא שייך ביה לישנא [דפעם ראשונה] אלא לישנא לפעם אחת. ועוד דודאי הכשר הדחה אינו אלא פעם אחת מן הדין, והכי מוכח לישנא דאמרינן לעיל משכשכן במים בחדא, ולא מדכרינן כמה. אלא הני כסי דפחרא נינהו, והם חדשים, שהם בולעים הרבה בתחלת תשמישן. והיינו דאמרינן אי שתי בהו גוי פעם ראשון כולי עלמא לא פליגי דאסור. פירוש שכלי חרס בולעים הרבה בתחלת תשמישן. ואע"ג דאין מכניסן לקיום אסורין, לומר שצריכין מילוי ועירוי. ובהא ודאי סגי להו כדמוכח לעיל בהדיא ובקנקנים של חרס של גוים דאפילו ישנים שנתישנו ברשותן סגי להו במילוי ועירוי. כי פליגי בפעם שניה, רב אמי אסר לומר שצריכין מילוי ועירוי, שאף בפעם שניה עדיין חשיב תחלת תשמישן, ורב אשי שרי כיון שכבר נשתמש בהן בהיתר מותרים הם בהדחה. ואיכא דאמרי פעם ראשונה ושניה כולי עלמא לא פליגי דאסיר. פירוש דעדיין חשוב תחלת תשמישן לענין בליעתן. כי פליגי בפעם (שניה) [שלישית] והלכתא פעם ראשונה ושניה אסור שלישית מותר. וכתב רבנו ז"ל, וקא פריש גאון דהני כסי דפחרא נינהו. פירוש זה מוכח כמו שפירשנו. אבל מכל מקום דרך העולם בכך להדיח שלש פעמים ואפילו בכלים קטנים. וסמך בהגדה [מ"ר אסתר פ"ג] במה שאמר המן הרשע לאחשורש, ודתיהם שונות מכל עם, שאם זבוב נופל לתוך כוס אחד מהם זורקו ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בו חובטו בקרקע. ולא עוד אלא שמדיחו שלש פעמים. נראה שנהגו כך. אבל בעיקר הדין ודאי נראה דדי בפעם אחת. ואין ללמוד הדבר ממה שאמרו [זבחים ע"ט ע"ב] בחרסין של זב. פירוש בעביט של מימי רגלים של זב, שאינו טהור עד שידיחנו שלש פעמים מפני צחצוחי זיבה שלו, דשאני זיבה דדביקא. אבל באיסור יין ודאי כל היכא דסגי ליה בהדחה דיו בהדחה אחת.
אמר רב זביד קוניא אוכמא וחיורא שרי. פירוש כלי חרס השועים באבר שרי, ואמרינן דשרי, כלומר ככלי עץ, למימרא דאפילו תחלת תשמישו באיסור סגי ליה בהדחה, דלאו אינהו ככלי חרס. ירוקא אסור משום דמצריף. פירוש שיש בו צריף שקורין אלום, והוא בולע הרבה וכל זמן שמשתמשין בהן יין נאסרין, ואין להם טהרה עולמית אפילו במילוי ועירוי, ודכותה אמרינן בגמרא בכלי נתר שאין להם טהרה עולמית מפני שהן בולעין הרבה. ומכל מקום הכשר הוא שאין להם במילוי ועירוי אבל לכולהו סגי ששהו שנים עשר חדש, דלא עדיף משמרי יין נסך דסגי להו בשהו שנים עשר חדש, כדאיתא לקמן. ואיכא מאן דמפרש דכי אמרינן ירוקא אסיר, משום דמצרף להו, למימרא דלא סגי להו בהכשר הדחה, אלא אסיר כשאר כלי חרס דאסיר בתחלת תשמישו ובעי מילוי ועירוי. ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי. כלומר אם יש [בהם] בקעים אפילו חיורי ואוכמי גופייהו אסירי כשאר כלי חרס דבתחלת תשמישן צריכין מילוי ועירוי אפילו בכלים קטנים שאין מכניסן לקיום. ומיהו במילוי ועירוי סגי להו. לבד מירוקי דאית בהו צירוף, דלא סגי להו בהכשר לבד כדפרישנא. כתב רבנו ז"ל, הלכתא כרב זביד במאני דקוניא והני מילי לענין יין נסך דתשמישו על ידי צונן. פירוש התם הוא דשרינן חיורי ואוכמי ככלי עץ. אבל לענין חמץ בפסח שתשמישו על ידי חמין בין ירוק בין אוכם בין חיור כולהו אסירי. פירוש ככלי חרס. דחזינן להו דמידייתי ובלעי. פירוש שמשחירין פניהם בתשמישן מלשון דיו. וכיון שכן ודאי בלעי. והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם. פירוש דלא סגי ליה בהכשר הגעלה. וכי שרינן גבי יין במאני דקוניא בחיוורי ואוכמי, דוקא לעשותן ככלי עץ, אבל להתיר בהם יתר מכלי עץ אי אפשר, דהא טעמא משום דמידייתי, מפני חיפוין של אבר, ואי אפשר להתיר בהן יותר משאילו היו כולן של אבר, ואלו כמו כן דינן ככלי עץ. וזה מבואר.
<h2>דף לד.</h2>
פיסקא. החרצנים והזגים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לחין אסורין ויבשין מותרין. תנו רבנן החרצנים והזגים של גוים לחין אסורין ויבשין מותרין. אלו הן לחין ואלו הן יבשין אמר רב יהודה אמר שמואל לחין כל שנים עשר חדש יבשין לאחר שנים עשר חדש. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כשהן אסורין אסורין אפילו בהנאה וכשהן מותרין מותרין אפילו באכילה. פירוש כי תני לעיל לחין אסורין, אסורין אפילו בהנאה ולאחר שנים עשר חדש מותרין אפילו באכילה. וכתב רבנו ז"ל בהא דאמרינן כשהן מותרין מותרין אפילו באכילה, כתב בו פירוש אחר שאמר בירושלמי (לאחר) [בתוך] שנים עשר חדש, במשלה אותן מתוך הבור דאין נעשה יין נסך עד שירד לבור, פירוש דזימנין דאפילו לחין מותרין, ואפילו לאלתר באכילה, כגון ששלה אותן הנכרי מתוך הגת שלו עד שלא דרך ולא נמשך היין, דאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. ודין זה מאימתי נעשה יין נסך יתבאר לפנינו [נ"ה ע"א] בע"ה. אמר רב זביד האי דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי. פירוש שמרי יין נסך יש אומרים שכן הדין בדבר הנדבק בדפני החבית שקורין רוש, שאחר שנים עשר חדש מותר. אמר רב חביבא האי אבטא דטייעי. כלי קטן של טייעים, והם כל היום הולכי דרכים, ומשימין בו יין תדיר כל היום, ואע"ג דהוי כלי קטן חשיב שמכניסו לקיום, כיון שכך דרכן להטיל ולשהות תמיד בתוכו. והכי מוכח מדאדכרינן דהוי הכשר יישון, דלא איתמר האי הכשר דישון אלא במכניסו לקיום, דתרי גוני חשיב מכניסו לקיום, מתוך גדלו, וכיון שמשתמש בו תדיר, וצריך לו לאדם להזהר בקיומה. ורבנו ז"ל כתב ופירושו בלשון ערבי אלמצל אל ערבי.
<h2>דף לד:</h2>
תני אבימי בריה דר' אבהו מורייס אומן מותר. פירוש אפילו של גוי, לפי שאין דרך ליתן לתוכו יין. הוא תני לה והוא אמר לה פעם ראשונה ושניה מותר שלישית אסור, פעם ראשונה ושניה מותר כיון דשמינא לא צריכא למירמי ביה חמרא שלישית קליש שומניה ורמו ביה חמרא. ההוא ארבא דמורייסא דאתא לנמילא דעכו. פירוש על שפת הים של עכו. אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדייהו. פירוש כדי שלא יתנו לתוכו יין, ויהא מותר לישראל. אמר ליה רבא עד האידנא מאן נטרה א"ל עד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דמערבי ביה חמרא קיסטא דמורייסא בלומא קיסטא דחמרא בארבעה לומי. פירוש מדה של מורייס שויו זוז ושל יין בארבעה זוז. כלומר באותו מקום, שמשם הביא המורייס, היין ביוקר יותר מן המורייס, ואין לחוש שיתנו בו היין להשתכר. שמעינן מהכא דלא חיישינן לעולם שיערב הגוי שום דבר להעביר לישראל, אלא אם כן היה מרויח בדבר. דילמא מאירא דצור אתאי דנפיש חמרא. פירוש על ידי צור באה שהיין מתרבה לשם, ושם היין בזול ונתנו בו מן היין. התם עיקולי ופשורי הוו. פירוש דרכים מקולקלות הם לבוא דרך צור מן המקום שבאה, ולא היה להם אפשר לבא באותו דרך. או אי נמי [בטורח] היה אפשר להם [לבוא] באותו דרך ומיהו על הרוב מפני שהדרכים מקולקלות שם, ולפיכך אין דרכן של הבאים לבוא באותו דרך, ורוב הבאין כאן בדרך האחר, ולפיכך הוא מותר ואין חוששין לכך. מתניתין. א"ר יהודה שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך מפני מה אסרו גבנת הגוים אמר לו מפני שמעמידין אותה בקבת נבלה. כתב רבנו ז"ל וכבר ביררנו ענין קיבת נבלה בפרק כל הבשר אסור לבשל בחלב [חולין קט"ז ע"ב]. ואני הכותב כתבתיה שם גם כן בס"ד.
<h2>דף לה.</h2>
ואיכא דמקשו אמתניתין מפני מה אסרו גבינת הגוים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה. למה לי בעור קיבת נבלה, תיפוק לי משום עור קיבה ואפילו דשחוטה, דהא בשר בחלב דאורייתא הוא. ואיכא למימר דאגב אורחיה תנא ליה קושטא דמילתא, דגוים כיון דמעמידין בעור קיבה, קיבת נבלה הוא ולא שחוטה, ותרתי איכא. תו קשיא להו אמאי מיתסר בהכי, ליטעמיה קפילא, דהא פרישנא בחולין [צ"ז ע"א] דכל היכא דליכא למיקם שפיר אשיעורא דששים טעים ליה קפילא וסגי בהכי, וכדכתיבנא התם. וכי תימא כיון דאוקומי מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי, ומשום הכי לא אזלינן ביה בששים. ליתה, דהא אמרינן התם [חולין קט"ז ע"ב] גבי מעמיד בעור קיבת שחוטה ולענין איסור בשר בחלב דאזלינן בה בנותן טעם, וכיון דכן הדרא לה קושיין לדוכתא, בהא דהכא אמאי לא אזלינן בנותן טעם, ונימא דליטעמיה קפילא. תירץ אדוני זקני הרב ר' אהרן בן אדוננו הרב ר' משולם ז"ל דכי אזלינן בתר שיעורא דליטעמיה קפילא, הני מילי בתבשיל שלנו, ואפילו נפל שם איסור של גוים, אבל בשל גוים לגמרי לא. אלא משום דאיכא בהו נותן טעם דאיסורא גזרינן בכולהו. וכן פירש הרב אדוני זקני ר' זרחיה הלוי ז"ל.
<h2>דף לה:</h2>
מתניתין. ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהם והשלקות ר' ובית דינו התירו את השמן וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה וציר שאין בה דגה והחילק והקורט של חלתית ומלח סלקונתית. דפת ושמן ושלקות איסורן ודאי מדרבנן הוא, דגזרי עלייהו. וכולהו משמונה עשר דבר שגזרו ב"ש וב"ה, כדאיתא בשבת בפרק ראשון [י"ז ע"ב]. ובגמרא [ל"ו ע"ב] נמי אמרינן עלה בהדיא דחד טעמא הוא, דכולהו משום בנותיהם. ואע"ג דאמרינן באגדה [פרדר"א פמ"ז] שבימי בלעם גזרו על יינן משום מעשה שהיה בשטים וגרסינן כתיב וישם דניאל על לבו את הדברים האלה אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו, דמשמע דדניאל גזר אפת ויין. ובאגדה [מ"ר אסתר פ"ג] נמי אמרינן גבי המן דאמר ליה לאחשורש ואם אדוני המלך שותה בכוס חובטו בקרקע, דמשמע ודאי שגזרו גזרה עליהן. איכא למימר דודאי פנחס ודניאל גזור ולא קבלו מינייהו עד דהדור (מינייהו) [ואימנו] וגזור בהדי שמונה עשר דבר. וקשיא לן דפת ושלקות ודאי כולהו חד טעמא נינהו, דתרוייהו בישולי גוים נינהו, וכיון דכן מאי טעמא חשיב להו בתרי, בשלמא שמן [נפיק] ליה מההוא ענינא לפי שהוא נאכל כמות שהוא חי, וכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. ולהכי איצטריך ליה למתני. אבל פת ושלקות קשיא מאי טעמא חשיב להו בתרי.
והנכון בזה דודאי תרתי גזרות נינהו, דעל הפת [גזרו] תחלה משום דשייך ביה גזרה דחתנות טפי, לפי שהוא תדיר ויש בו חיי נפש, ונמצא מתוך כך שיהא רגיל אצלו. ואחר כך גזרו על כל בישולי גוים כדי שיהא סייג יפה לבנותיהן. וקשיא לן ופתן ובישולי גוים למה לי דאיתסר משום בנותיהן, תיפוק לי משום גיעולי גוים, שהרי פליטת כליהם ראויה לאסור הכל. והא תרגמה רבנו יעקב ז"ל דסתם כליהם של גוים בכל שמשתמשין בו אחר הדחה הרי הן בחזקת שאינן בני יומן, והוה ליה נותן טעם לפגם ומותר. ודין הוא, דהא ספק ספיקא הוא, ספק בישלו בו היום ספק לא בישלו בו היום, ואם תמצא לומר בישלו בו [היום] שמא הוא דבר שהיה פוגם בתערובת זה ואפילו בעין. וכל ספק ספיקא אפילו בדאורייתא מותר. והוי יודע דלא שייך האי דינא דלאו בן יומו למיהוי נותן טעם לפגם אלא בדבר הבלוע, שכל בליעה שנשתהה יום אחד מעת לעת בידוע שנפגמה. אבל בדבר שלא [היה] בן יומו ואיכא טיחה וכן כל דבר שאינו בלוע לא שייך ביה כלל דינא דלאו בן יומו, דלא מיפגם בהכי כלל. שאלמלא כן חתיכה של איסור דלאו בת יומה מותרת. וזה פשוט לאיסור. והא דאמרינן ר' ובית דינו התירו את השמן, ופרשינן לקמן טעמא, ובגמרא אמרינן דר' יהודה נשיאה דהוא אמורא דהוא בר בריה דר' התיר את השמן. והכא במתניתין תנן דר' דהוא רבנו הקדוש התיר את השמן, ועל כרחין אית לן למימר דר' דהוא רבנו הקדוש התיר את השמן ולא קבלו ממנו, ואתא בר בריה דהוא ר' יהודה נשיאה וקבלו ממנו.
[והכבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה וציר שאין בה דגה, שהיה דרכן לתת לתוך הציר דג אחד או שנים מאותו מין לראיה שממנו נעשה ציר זה, ודרכן היה שלא לערב ציר דג טמא עם ציר טהור, ולפיכך כל שיש בו דגה מותר משום דאי משקר הוי נתפס כגנב, דומיא דמאי דאמרינן בפ' אלו טרפות [חולין ס"ג ע"ב] גבי ביצים שאם אמר לו של עוף פלוני וטהור הוא מותר] דתו לא מצי משתמיט ליה, וכשאין בה דגה אסור, דהשתא לית לן ראיה בו מאיזה מין הוא.
והחלק. פירוש הוא מין דגים קטנים ואין להם קשקשת, ועתיד לגדל אחר זמן, ומן הדין מותרים הם כיון שעתיד להם לגדל אחר זמן, אלא שמתוך שאין להם עכשיו מתערבין עמהם מין דגים טמאים ואינם ניכרים. וקורט של חלתית. מפרשינן לה בגמרא מפני שמחתכין אותה הגוים בסכין שלהם, וטיחת שמנונית שעל פני הסכין דבקה בו. ומלח סלקונדית. מפרשינן לה בגמרא מפני שמערבין בה קרבי דגים טמאים.
גמרא. חלב למאי ניחוש לה, אי משום איחלופי ליכא משום דטהור חיור טמא ירוק, ואי משום איערובי. פירוש שמא עירבו בו חלב טמא. לינסי. פירוש ינסה אותו, שהרי אפשר להבחין דבר זה. דאמר מר טהור עומד טמא אינו עומד. פירוש, חלב טהור נקפה, טמא אינו נקפה. אי דקא בעי לה לגבינה הכי נמי. פירוש דאפשר לנסותו. הכא במאי עסקינן דקא בעי לה לכמכיא. פירוש תבשיל של חלב. ונישקיל מיניה קלי ונוקים. פירוש יטול ממנו מעט ונעמיד אותו, ויהא זה ראיה על כולו. כיון דאיכא נסיובי דלא קיימי ליכא למיקם עלה דמילתא. פירוש כיון שיש אף בחלב טהור מי חלב שאינו נקפה, שוב אי אפשר לעמוד על בוריו של דבר. השתא דאתית להכי גבינה נמי איכא ביני איטפי. פירוש השתא דאתית להכי אפילו כי בעי ליה לגבינה ודאי אסור, דאפשר (לא יעכובי) [לאיערובי] ביה ולא מינכר. ואי משום דלא קאי כוליה, לאו ראיה היא, דאתי למימר דמאי דלא קאי, נסיובי דחלבא הוא. ואי אמרת גבינה דעבד מאותו חלב לישתרי, דמאי דקאי מיהו חלב טהור הוא. לא היא, דאיכא דקאי ביני איטפי, כלומר יש מן החלב הטמא שעומד בין גומות הגבינה. ומיהו מדאורייתא לא מיתסר, דמיעוטא דעלמא הוא דעבדי הכי דליערבי ביה חלב טמא. ומדאורייתא לא חיישינן למיעוטא. אבל רבנן ראו לגזור עליה. הילכך בין חלב בין גבינה הכל אסור, ומאן דעבר קרינן ליה עבריינא ומשמתינן, ואע"ג דלא אסיר אלא דרבנן, כדאשכחן בכמה דוכתי בתלמודא [שבת מ' ע"א] דמאן דעבר אדרבנן קרינן ליה עבריינא ומשמתינן ליה. וכל החשוד בדבר אין לוקחין ממנו, אבל אם אינה שלו נאמן להעיד עליה, דקיימא לן דליתה דר' שמעון דאמר התם בבכורות [ל"ה ע"א] החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו. וכן אם הוא שלו ונותנה במתנה ומעיד לו עליה נאמן, דהני תרתי בעינן בשלו [ומוכרו] כדפרישנא לקמן [ל"ט ע"ב].
אמר רב כהנא א"ר יוחנן פת לא התירוה בב"ד. פירוש לא נמנו עליו ב"ד להתירו. מכלל דאיכא מאן דשרי. פירוש מדקאמר לא התירוה בב"ד, משמע במנין הוא דלא הותרה, אבל מכל מקום היתר נהגו בה לפי שלא היו יכולין לעמוד באותה גזרה. אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא ר' לשדה והביא גוי אחד לפניו פת פורני מאפה סאה אמר ר' כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה. ופרכינן מה ראו לאוסרה משום חתנות אלא מה ראו חכמים לאוסרה בשדה. כלומר בשדה דלא שייך חתנות. כסבורין העם לומר התיר ר' את הפת. כלומר בשדה. ולא היא לא התיר ר' את הפת. פירוש ומכל מקום הוחזקו העם בהיתר. ומתוך שיצא הדבר בהיתר יצא כלומר בשדה, שלא היו יכולין לעמוד באותה גזרה. רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה [אמר] לא כך היה מעשה. פירוש לא כך היה מעשה שיהא היתר זה תלוי בשדה, ובשדה יהא מותר כל פת, ובעיר אסור בכל פת בין של פלטר בין של בעל הבית. אבל פעם אחת הלך ר' למקום אחד. פירוש בעיר, מדלא קאמר בשדה. וראה מקום דחוק לתלמידים אמר אין כאן פלטר כסבורין העם לומר אין כאן פלטר גוי והוא לא אמר אלא פלטר ישראל. פירוש ומתוך כך הוחזקו העם בהיתר בפת פלטר גוי בין בעיר בין בשדה. ומתוך שיצא הדבר בהיתר יצא, לפי שלא היו יכולין לעמוד בה. וכולה מילתא תליא בפלטר, דבכל מקום אסור פת שאינו של פלטר. ושל פלטר מותר בכל מקום. ובהא פליגי הני תרי לישני (דלתנא) [דלישנא] קמא שרי כל בשדה, וכל בעיר אסור. ולבתרא שרי כל פת פלטר בכל מקום וכל דבעל הבית אסור. פירוש ולישנא בתרא איכא למימר לקולא ואיכא למימר דהוא לחומרא. איכא למימר דהוא לחומרא, דלא שרינן לעולם ואפילו בשדה אלא דפלטר. ואיכא למימר דהוא לקולא דשרינן פת פלטר ואפילו בעיר.
ירושלמי [פ"ב ה"ח] א"ר ירמיה חלב גוי למה אסור משום תערובת בהמה טמאה. פת ר' יעקב בשם ר' יוחנן פת מהלכות של עמעום היא דבמקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסורה ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. פירוש לא שהסכימו עליה, דהא ודאי לא נמנו להתירה, כדאיתא לעיל. אלא שיצא הדבר בהיתר והניחוה חכמים כן. רבנן דקיסרי בשם ר' יעקב סברי כדברי המתיר ובלבד מן הפלטר. פירוש בעיר, דהתם בעינן מן הפלטר, ובדליכא פלטר ישראל.
אמר ר' חלבו אפילו למאן דאמר פלטר גוי. פירוש ר' חלבו סבר דלישנא בתרא לקולא והכי קאמר, אפילו באתרא דמיקל ומתיר של פלטר גוי ואפילו בעיר, הני מילי במקום דליכא פלטר ישראל, אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא. א"ר יוחנן אפילו למאן דאמר פלטר גוי הני מילי בשדה אבל בעיר לא. פירוש אפילו למאן דאמר דכולה מילתא תליא בפלטר גוי, ושל פלטר גוי מותר לעולם, הני מילי בשדה, והתם שרי לעולם דפלטר גוי, ואפילו איכא פלטר ישראל, אבל בעיר לא שרי לעולם אלא בדליכא פלטר ישראל. ותרוייהו הני לישני לקולא. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דללישנא דר' חלבו שרי אפילו בעיר בדליכא פלטר ישראל, ודר' יוחנן שרי בשדה מפלטר גוי אפילו איכא פלטר ישראל. ואיכא מאן דאמר דכיון דר' חלבו ור' יוחנן תרוייהו שקלו וטרו אליבא דרב יוסף דאמר לה הא דפלטר, הלכה כרב יוסף וליתה דרב דימי אמר ר' יוחנן דלעיל, דשרי כל בשדה ואפילו של בעל הבית, אלא כרב יוסף דאמר כולה מילתא תליא בפלטר ושל בעל הבית אסור לעולם בכל מקום. וליתה דר' חלבו ור' יוחנן אפילו קאמרי, ולאו למפסק הילכתא אתו בין לישנא דרב דימי ורב יוסף, אלא אדרבה אפשר כיון דבדרבנן, ולא מכרעא מילתא בין רב דימי ורב יוסף הלכתא כמאן, אפשר דהלכתא לקולא, ונקטינן מקולא דכל חד וחד, וכל בשדה מותר בין של פלטר בין של בעל הבית, ובעיר מותר של פלטר בשאין שם פלטר ישראל. וכך ראיתי מעשה לחכמים גדולים. איבא מנכית ואכיל אבי מצרי דמתא. פירוש נושך ואוכל פתן בין המצרים של העיר, כלומר בשדות תוך התחום של העיר. אמר להו רבא לרבנן ואיתימא רב נחמן לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי. פירוש של בעלי בתים. ושמעתי בפירושו לא תאמרו הלכה משמו בבית המדרש. ואפשר דהוה אפשר ליה בפת אחר ואעפ"כ היה נוהג כן היתר לפי שהוא סבור שהוא מותר גמור בשדות, ולפיכך היה קשה בעיני החכמים, כיון דאפשר ליה. אי נמי משום דהוה עביד תוך התחום. אבל ודאי לא הוו חשבי ליה כעבריינא, דאי חשבי ליה לא הוו מסתייעא להו בהכי.
<h2>דף לו.</h2>
ושמן של גוים מותר דדרש ר' שמלאי בנציבין ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על שמן של גוים והתירוהו ואע"פ שהוא משמונה עשר דבר. פירוש שגזרו, כדאיתא בשבת [י"ז ע"ב]. ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, כלומר מנין שנים ומנין תלמידים. ור' יהודה הנשיא שהתיר היה אמורא, בן בנו של רבנו הקדוש. וב"ד שגזר היה גדול ממנו, אעפ"כ היה אפשר לו להתיר, לפי שלא פשט איסורו ברוב ישראל, דאמר רב שמואל בר אבא אמר ר' יוחנן שמן לא פשט איסורו ברוב העולם. (ונמנו) [וסמכו] רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר' אלעזר ב"ר צדוק שהיו אומרין אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ובשמן תרוייהו הוו ביה, חדא דלא פשט איסורו ברוב ישראל, ואידך דהויא לה גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בה. ולפיכך התירוהו. והוי יודע ששלשה דינין בדבר בענין גזרות בית דין, כל שפשט איסורו אי אפשר להתירו לעולם, ואפילו יבוא אליהו אין שומעין לו. השנית, אם לא פשט איסורו ברוב ישראל, והיא גזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד בה, מכיון שלא פשטה ברוב ישראל, אפשר להתירה, אבל צריך בית דין גדול ממנו בחכמה ובמנין. והשלישי, כגון שלא פשט איסורו ברוב ישראל, והיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, בזה אפשר להתירה ואפילו בית דין קטן מן הראשון. ומיהו התם ב"ד בעי. והיינו דאמרינן בגמרא בשמן אם פשט דישבו ובדקו אם פשט איסורו ברוב ישראל, שאילו פשט אי אפשר להתירו לעולם. וכיון שלא פשט והיתה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה סמכו להתירו אפילו בבית דין קטן מן הראשון. ופת גם כן בענין זה היה, שלא פשט איסורו, ואין רוב צבור יכולין לעמוד בה. ור' יהודה נשיאה כשהתיר שמן היה יכול להתיר פת לגמרי, דשמן איצטריך ליה דלא אפשר בפלטר, ולא היה יכול להתיר שתיהן, לפי שכבר התיר ענין אחד, ואילו התיר פת ושמן היו שלש, וקרו ליה בי דינא שריא, כדאיתא בגמרא. ומכל מקום בהיתר פת בשדות ובפלטר גוי בעיר במקום שאין פלטר ישראל מותר, לפי שנהגו בו היתר גדול, ואף תלמידי חכמים, נעשה הדבר כהיתר ולא מיחו חכמים, חשוב ודאי כהיתר. ולקמן בפרקא בתרא [ס"ה ע"ב] אמרינן ההיא ביתא דחיטי דאשתפוך עלה חבית יין, ואמרינן בסופה דשרא רבא למטחנינהו ולמיפנהו ולזבונינהו לגוים שלא בפני ישראל. פירוש כדי שלא יבוא לחזור ולמוכרו לישראל. והשתא כיון דגוי זבנהו שלא בפני ישראל, לא הדר ישראל זבן מיניה, דחשיב ליה פת של גוים. ומיירי בדאיכא בעיר פת פלטר ישראל. ואי קשיא לך לפום מאי דפרישנא דפת של גוים מותר בשדות, (אלמא) [אמאי] לא חש רבא דילמא אתי למיכל מיניה בשדות, איכא למימר דלא שכיח וכי האי גונא לא חיישינן. ירושלמי [פ"ב ה"ח] אמר ליה שמואל לרב אכול משחא דארמאי ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא ואטרח עילויה ואכל. פירוש, שכל דבר שהתירו רבותינו אין לו לאדם לנהוג אסור שנראה כמפקפק בדבריהם ז"ל.
<h2>דף לח.</h2>
פיסקא. והשלקות וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ. א"ר שמואל בר רב יצחק כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. פירוש כל דבר הנאכל בלא בישול, כגון פירות וכיוצא בו, אין בו משום בישולי גוים, אם בשלו גוי שכיון שאינו צריך בישול לא גזרו בזה. בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו א"ר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי גוים. פירוש כל דבר שאינו חשוב שאין מינו עולה על שלחן מלכים לא גזרו בו, דכיון דלא חשוב לא שייך בה חתנות וקרובי דעתא. מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים (אודי) [ארדי] ודייסא. דאינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים, דאילו ללישנא קמא אסיר וללישנא בתרא שרי. וסברא דרבואתא ז"ל דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי, אלא לישנא קמא פליג אלישנא בתרא דשרי (אדרי) [ארדי] ודייסא. אבל לישנא בתרא מודה לקמא, וסבר ודאי דכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, אלא דאוסופי הוא דמוסיף לקולא כשאינו נאכל כמות שהוא חי אינו אסור כשאינו עולה על שלחן מלכים, והכי מוכח, דלישנא בתרא אוסופי הוא דמוסיף לקולא. אלא נקט הני דגים קטנים ארדא ודייסא, למימרא דהני שרי ללישנא בתרא. ואילו איכא מידי דמתסר ללישנא בתרא ושרי לקמא הוה מפרש לה נמי, כי היכי דמפרש הני דשרו ללישנא בתרא ואסירי לקמא, [אלא ודאי] מודי ביה לישנא בתרא אלא דאתי לאוסופי למשרי הני נמי, וראיה לדבר דאילו לקמן בפרק ר' ישמעאל [נ"ט ע"א] אמרינן דר' יוחנן אית ליה האי לישנא בתרא, ולקמן [ל"ט ע"ב] בשמעתין מוכח דאית ליה כלישנא קמא, אלמא לא פליגי.
אמר רב אחאי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים. פירוש בלאו בישול אחר מליחה לא צריכא, דכל שלא נשתנה מחמת גוי על ידי בשול פשיטא דאין בו משום בישולי גוים, כדאיתא בגמרא. אלא אפילו על ידי בישול, משום דכיון דנאכלין על ידי הדחק מחמת מליחתן לא חשיב בישולן לאוסרו כשהוא על ידי גוים. אמר רב יוסף ואם צלאן גוי סומך עליהן משום עירובי תבשילין ואי עבדינהו גוי כסא דהרסנא אסיר. פירוש צלאן גוי סומך עליהן משום עירובי תבשילין, פירוש ביום טוב שחל להיות ערב שבת שאסור לאפות ולבשל אלא אם כן עירב בתבשיל המותר, כדאיתא ביום טוב [ט"ו ע"ב]. והשתא קאמר דבהא אם צלאן גוי חשבינן להו צלייתן תבשיל לסמוך עליהן משום עירובי תבשילין. אע"ג דלענין בישול גוי לא חשיב בישול ושרינהו משום בישולי גוים, דלא מיתלינן בהכי כיון שכבר [מלחן]. והאי דהדר רב יוסף בלישניה צלאן גוי אע"ג דביה קא עסיק, משום סיפא נקיט ליה, דאמרינן דאי עבדינהו כסא דהרסנא אסירי, והכי קאמר דוקא אי צלאן גוי הוא דשרו, אבל עבדינהו כסא דהרסנא אסור. ופירוש כסא דהרסנא שבישל שומן הדגים עם קמח, והתם מיתסר משום קמח, דאינו נאכל כמות שהוא חי. פשיטא. דכסא דהרסנא אסור משום קמחא דאית ביה. מהו דתימא הרסנא עיקר, ובתריה אזלינן ואידך טפל לו ולא מיתסר אטו לתיה. קמ"ל קמחא עיקר. פירוש והא הוא דאתא לאשמועינן.
אמר רב ברונא אמר רב גוי שהצית את האור באגם כל חגבים שבאגם (טמאים) אסורין. פירוש כל חגבים שבאגם שנחרכו ונתבשלו מחמת האור אסורין. היכי דמי אי לימא דלא ידע הי טמא והי טהור. ופירושו דאחר צלייתן אינו ניכר. פשיטא מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי אלא משום בישולי גוים וכי האי גונא מי אסור. פירוש כיון שלא נתכוין לבשל. והא אמר רב חנא א"ר פדת א"ר יוחנן האי גוי דחריך רישא שרי למיכל אפילו מריש אוניה. כלומר אף מזה שהוא מבושל גמור, דלא חשיב בישולי גוים לפי שאין כונתו לבישול. אלמא לגילוי שיער מיכוין. כלומר לגלות שיער מן הראש ולא לבישול, וכיון דכן לא חשיב בישולי גוים. הכא נמי. גבי אגם. לגילויי אגם מיכוין. כלומר לכלות העשבים ולגלות פני הקרקע, ואינו מתכוין לבישול, הילכך לא חשיב בישול. לעולם דלא ידע הי טמא והי טהור. פירוש ולהכי אסורין, דאחר צלייתן אינו ניכר איזה מותר ואיזה אסור, שאין סימניהן ניכרין לאחר צלייה. וסימניהן מפורשין בחולין [נ"ט ע"א]. והוא הדין דאפילו בכי האי גונא שהצית האור באגם אסורין כל החגבים מטעם זה. והאי דנקיט שמעתיה בגוי, משום דעל ידי מעשה נאמרה שמועה זו, ומעשה שהיה בגוי היה, אבל לענין בישולי גוים כל זמן שאינו מתכוין כלל לבשל מותר.
אמר רבינא הילכך. כלומר השתא דאמרת דכל זמן שאינו מתכוין לבשל מותר. האי גוי דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא חיה מעיקרא שפיר דמי. פירוש אם הסיק גוי בתנור על דעת לתת בו בד לח של עץ כדי ליבשו, וקודם לכן כבר נתן בו ישראל דלעת והיא קבורה באפר שבתנור, מותרת אע"פ שנתבשלה על ידי היסק הגוי לפי שלא נתכוין לה. פירוש סיכתא, בד של עץ או בריח. ודרכן היה לעשן בתנור. פשיטא. כלומר מאי אתא רבינא לאשמועינן, הא איתמרא לעיל דכל שלא נתכוין הגוי לבשל אין בו משום בישולי גוים. מהו דתימא לבשולי קא מכוין קמ"ל לשרורי מנא מיכוין. פירוש איצטריכא הא דרבינא, דאי לא הוה אמינא דהאי עשנא בישול הוא, שהכלי מתבשל ונגמר ענינו, כדין בישול שאר דברים, וחשוב דבר זה [כאילו] כונת הגוי לבישול. קמ"ל דלשרורי מנא קא מיכוין. כלומר לחיזוק הכלי הוא מתכוין. כתב רבנו שלמה ז"ל פירוש לשרורי, דאמרי שריר וקיים, כלומר חזק. וקשה דאילו במסכת שבת [ע"ד ע"ב] כתב כי האי גונא במאן דשדא סיכתא לתנורא בשבת, דחייב משום מבשל, דלבשולי מנא קא מיכוין. ויש לומר דודאי לבשולי מנא מיכוין ולשרורי מנא מיכוין, ותרוייהו איתנהו, הילכך לענין שבת, כיון דאיכא צד בישול כלל חייב, אבל לענין בישולי גוים, כיון שאין כל כונתו לבישול לא אסרינן ליה, אבל כל היכא שנתכוין לבישול לגמרי אע"ג דלא איכוין להא מילתא אסור, כדמוכח בהא דשדא סיכתא. א"ר אסי א"ר יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים. פירוש בן דרוסאי היה לסטים שהיה אוכל מאכלו בבישול מועט. ופירשו רבותי ז"ל שליש בישולו. וקא אמר ר' אסי כיון שהובא על ידי ישראל לכלל בישול זה אע"פ שמכאן ואילך מבשלו הגוי אין בו משום בישולי גוים. תניא מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא גוי והפך בו עד שבא מבית הכנסת או מבית המדרש. כיון דהניח ישראל משום דמהפך גוי ליכא משום בישולי גוים. שופתת אשה קדרה על גבי כירה. פירוש שופת, קדרה על גבי כירה קרי שפיתה. ובאה גויה ומגיסה. כלומר מערבה הקדרה. עד שתבא מבית המרחץ או עד שתבא מן השוק ואינה חוששת.
<h2>דף לח:</h2>
איבעיא להו הניח גוי והיפך ישראל מהו. כלומר הניח גוי בשר על גבי גחלים והיפך בו ישראל מהו. אמר רב נחמן בר יצחק קל וחומר גמרו ביד גוי מותר. פירוש גוי שהיפך בו. ישראל לא כל שכן. דודאי גמרו עיקר, דאפילו הגיע ביד גוי לכלל מאכל בן דרוסאי כיון שנגמר בישולו ביד ישראל מותר, דאזלינן ביה לקולא, דכל שסייע ישראל בין בתחלה בין בסוף מותר. איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בין הניח גוי והפך ישראל בין הניח ישראל והפך גוי מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד גוי. פת א"ר אחאי שלש מלאכות יש בה הלכך האי ריפתא דשגר גוי. כלומר ששיגר גוי התנור, זו היא מלאכה ראשונה. ואפה ישראל. זו היא מלאכה שניה. אי נמי שגר ישראל ואפה גוי אי נמי שגר גוי ואפה גוי ואתא ישראל ומחתה בגחלים. כלומר והפך בהם הגחלים. שרי. כלומר זו היא מלאכה שלישית, דעל ידי חיתוי בגחלים בישולו ממהר, ודוקא בכי האי גונא דמלאכת ישראל עושה רושם. וכדמוכח בגמרא דאמרינן דאי לא היפך הוה בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא אבל כל זמן שאין מלאכת ישראל עושה רושם לא חשיבא כלל. ומסתברא דהאי דאחשבינן שגר תנורא מלאכה לישראל, הני מילי בפת דשגר תנורא דהוא ענין חשוב יותר משאר בישולין, אבל היסק תנור בשאר בישולין לא חשיב מלאכה. ושמעינן מהא שמעתין דאפילו מבשל גוי אדעתא דישראל אית ביה משום בישולי גוים, דטעמא משום דשופתת אשה קדרה, הא לאו הכי אלא דכוליה בישול על ידי גוי, אע"ג דקדרה דישראל אסירא. ומיהו שמעתי בשם חכם גדול דאילו על ידי עבדו ושפחתו הקנוים לו שרי לגמרי, כיון דבתורת כפיה יש לו לעשות מלאכתו, והוא קנוי לו קנין עולם, אין בהם משום בישולי גוים, שהם חשובים כממונו של ישראל, שאף לענין שבת אתה מצווה על שביתתן. ואע"פ שהדעת נוטה לדבריו, בעל נפש ראוי להחמיר. ולענין פת פורני שלנו, הרי כל ישראל שנהגו בו היתר. ויש משליכין לתוכו בקעת, להכשירו מתוך שמסייע בהיסיקו. והוא ענין של הבל, שכבר פירשנו שאין מלאכה של ישראל חשובה להכשיר אלא בשעושה רושם, אבל אפשר לדון לזכות, דלא חשיב בישולי גוים, שכיון שזה מחוקי המלכות לאפות הכל פתן בפורני, ואין אדם רשאי לקבוע פורני לעצמו, לא גרע לענין פת מפת פלטר גוי במקום שאין פלטר ישראל. ועוד שהאופה אותה בבית מיוחד לכך, ואינו מתכוין לבשל לעצמו ולא לשום אדם מיוחד, אלא שהוא מתכוין למלאכתו, לפי שהוא שכיר לבשל ולאפות לכל העיר בבית מיוחד לכך שאין בני אדם אוכלין בו ואין שותין בו והוא רשות הרבים לכל העולם בזה, בכי הא לא חשיב בישול גוים למיסריה, דלא שייך ביה חתנות כלל ושרי.
דג מליח וביצה צלויה חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר. פירוש דג מליח שצלאו גוי וביצה צלויה שצלאה, חזקיה ובר קפרא שרו, פירוש מתוך שנאכלין על ידי הדחתן כשהן חיין. ור' יוחנן אסר, דאכילת הדחק כי הא לא חשיבא אכילה. ר' חייא פרסאה אקלע לבי ריש גלותא אמרו ליה ביצה צלויה מאי אמר להו חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר [ואין דבריו של אחד במקום שנים] כלומר והלכתא כרבים ושריא. אמר להו רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכתא כר' יוחנן דאסר. וכתב רבינו ז"ל, וקאמר גאון ולא אפסיקא הלכתא כר' יוחנן אלא בביצה צלויה, אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו, דהוו להו רבים לגבי יחיד. תנו רבנן הקפריסין. פירוש שומר פרי הוא ודרכן של בני אדם לאכלו חי ומבושל. והקפליטות. פירוש כרתי ונאכלין חיין ומבושלין. והמטליא. ענין מאכל מפורש בגמרא, ונאכל חי ומבושל. והחמין. פירוש מים חמין. והקליות שלהן. פירוש פירות קלויין באש ונאכלין גם כן חיין. מותר. מפני שנאכל כמות שהוא חי. ביצה צלויה אסורה. והני מילי קפריסין וקפלוטות הבאין מן האוצר כדבעינן למימר קמן. והכוספן של גוים. פירוש פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן בחמין ואוכלין אותן. שהוחמו חמין בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה מותר. פירוש והוא כדקיימא לן וכדפרישנא לעיל [ל"ו ע"ב] דסתם קדרות של גוים בחזקת שאינן בני יומן. ולהכי שריין אפילו ביורה גדולה דדרכה לבשל בה. אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי שרי אמר רב חסדא פשיטא אי משום תערובת מסרא סרי אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי הוא אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר. ואהיני שליקי דארמאי חליי ודאי שרו. פירוש תמרים מבושלים ביד גוים, אם היו מתוקים מתחלה מותרין, דהוה ליה נאכל כמות שהוא חי. מרירי אסירי. פירוש אם היו מרים מתחלה ועכשיו מתוקים על ידי הבישול. מיצעי. כלומר בטנים מרים מעט. איבעיא לן מיניה דרב אסי ופשט דלוי אסר. פירוש משום דחשבינן להו אינו נאכל כמות שהוא חי. שתיתא דטלופחי בין בחלא בין במיא אסירא. פירוש תבשיל קמח קליות של עדשים. ויש עושין אותו בחומץ, ויש עושין אותו במים, הכל אסור, גזרה של חומץ אטו של מים. אבל דחיטי ודשערי דלא עבדי בהו חלא. כלומר שאין דרכן לתת לתוכן חומץ. שריאן דהא בנהרדעא מפקי מיניה צני צני לשוקא. ולא חיישינן למאן דאסר.
פיסקא. וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ. אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה. פירוש משום יינן דאיסורי הנאה, אבל כשאין בידוע דברי הכל מספיקא לא אסרינן בהנאה אלא באכילה. וקשיא לן כיון דבידוע אסור בהנאה, מספיקא (לא) הוה לן למיסר בהנאה, וכדאמרינן לעיל בגמרא [ל"ה ע"ב] גבי איסור גבינה דאמר רב נחמן מפני שמעמידין אותה בחומץ ורב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בערלה, ומקשינן עלייהו בגמרא בין לרב (כהנא) [נחמן] בין לרב חסדא תיתסר אף בהנאה, ואמרינן קשיא. אלמא דכל מידי דהוי אורחיה לתת בתוכן איסור הנאה אסרינן נמי בהנאה. ויש לומר דשאני התם בגבינה, דכיון דאוקומי מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי. וכי תימא והא אמרינן בגמרא לעיל [שם] גבי מעמיד בעור קיבת שחוטה לענין בשר בחלב, דאע"ג דאוקומי מוקים, כל היכא דלית ביה שיעורא דאיסורא, כגון דלית ביה אחד מששים שרי, ולא אמרינן כיון דאוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי. איכא למימר דהתם הוא דכי זוטר שיעורא כולי האי דלא חשיב לענין אכילה כמאן דאיתיה דמי, ואע"ג דמוקים לא חשיב כלל ובטיל, אבל כל היכא דאית ביה שיעור הראוי לאסור באכילה השתא חשיב לן ובהא כיון דמוקים חשבינן ליה כמאן דאיתיה בעיניה, ובאיסור הנאה ראוי לאסור תערובתו בהנאה כל זמן שדרכן ואע"ג דלאו בידוע. ולהכי בגבינה דינא דמקשי בגמרא בין לרב חסדא בין לרב נחמן תיתסר אף בהנאה, אבל הכא בכבשין דתערובת בעלמא [הוא] וליכא טעמא דאוקומי מוקים, לא אסרינן בהנאה אלא בהני בידוע. ומאי שנא ממורייס לרבנן דשרו. פירוש בהנאה לעיל, ואע"ג דחשבינן ליה כודאי יהבי ביה חמרא. התם. גבי מורייס. לעבורי זוהמא. פירוש יין שנותנין בו במורייס אינו מעיקר התבשיל אלא להעביר הזוהמא. וכיון שכן אין לאסור בכך בהנאה. הכא. כלומר גבי כבשין. למתוקי טעמא. פירוש הוא דיהבי ביה חמרא ועיקר התבשיל הוא. וכיון דכן כי הוי בידוע דנתנו בו יין אסור בהנאה. פירוש ואי אתרמי מיניה ברשות ישראל אסור בהנאה. ואע"ג דלקמן [ע"ד ע"א] אמרינן בכי האי גונא ימכרנו לגוים חוץ מדמי איסור שבו, התם בשלנו, אבל בדברים שלהם שגזרו עליהן איסור הנאה אין להם תקנה. כתב רבנו ז"ל, והלכתא כותיה. כלומר דחזקיה, במאי דאמר דבידוע אסור בהנאה. ואע"ג דפליג עליה ר' יוחנן. פירוש בגמרא. אין הלכה כתלמיד במקום הרב. וחזקיה רביה דר' יוחנן הוא, כדאיתא בשבת.
<h2>דף לט.</h2>
והחילק מאי חילק א"ר חייא בר אבא אמר רב סולתנית ומפני מה אסרוה מפני שערבונין. דגים טמאים. עולין עמה. פירוש סולתנית מין דג טהור קטן, ואסור מפני שדגים קטנים [טמאים] עולין עמה ואינן ניכרין. תנו רבנן אין לו עכשיו. קשקשת. ועתיד לגדל אחר זמן. כגון הסולתנית והאפין מותר. יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים כגון אקוניס ואפוניס מותר. אמר אביי חמרא דימא שרי. תורא דימא אסיר. כללא דמילתא כל דאית ליה קלפי מותר. פירוש קלפי קשקשים. והקורט של חלתית משום דמפסקי ליה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפא דחלתותא מחליא ליה שמנינות והוה ליה נותן טעם לשבח ואסור. כבר פירשנו [ל"ו ע"ב] דכל סתם כליהם של גוים בכל שמשתמשין בו אחר הדחה הרי הן בחזקת שאינן בני יומן. וכל שאינו בן יומו והוא חשוב בלוע הוה ליה נותן טעם לפגם ומותר. וכל שהוא מותר מחמת שהוא פגום אינו חוזר וניעור לאיסור לעולם, שאפילו אתה מבשם אותו אינו אלא כמבשם העפר. אבל סכינין ענין אחר הוא, מפני שאדם משתמש בהם בלא הדחה, ויש להן טיחה על פניהם והוא דבק בחלתית. ולהכי אסור, דהוי ליה איסורא בעין, ולא שייך בהתירא דלאו בן יומו. והכא דאמרינן ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אע"ג דהכא גבי סכינין טיחה איכא על פניהם ולא שייך בהו מסתמא טעמא דנותן טעם לפגם, דמסתמא לא שייך אלא באיסור בלוע, אא"כ חזינן ליה דפגום. הכי קאמר, ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר ואפילו בדבר שהוא מושבח בעין ופוגם בתערובתו והכא נמי הוה אמינא משום דשומן לאו אורחיה בחלתית דנחשביה ביה נותן טעם לפגם, ומהדרינן דלא היא, דהכא אגב חורפיה דחלתית מחליא ליה שמנינות. כלומר מתוך חריפות של חלתית ממתקו קצת השמנינות הדבק בדפני הסכין, והוה ליה נותן טעם לשבח ואסור.
עבדיה דר' לוי הוה מזבין חלתיתא כי נח נפשיה דלוי אתו לקמיה דר' יוחנן אמרו ליה מהו למזבן מיניה. כלומר אם נחוש שלא יקח מגוי וימכור לישראל. אמר להו עבדו של חבר הרי הוא כחבר. תנו רבנן אשת חבר הרי היא כחבר ובתו של חבר הרי היא כחבר [ועבדו של חבר הרי הוא כחבר] חבר שמת בניו ובנותיו הרי הן בחזקתו עד שיחשדו וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי היא בחזקתה עד שתפסל. אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד. פירוש חבי"ת לשון נוטריקון הוא, וסימן בעלמא, ופירושה חתיכת דג ובשר ויין ותכלת, אסורין בחותם אחד. חמפ"ג מותרין בחותם אחד. חלתית חלב מורייס פת גבינה, מותרין בסימן אחד. הפירוש הנכון בזה כמו שפירשו בירושלמי [פ"ב ה"ג], דכל דבר שאיסורו מגופו, כלומר דחיישינן לאיחלופי, ואי מחליף גופו אסור, אסורין בסימן אחד. וכל היכא דאילו מיחלף ליכא איסור גופו אלא איסור תערובת שרי בסימן אחד. וכי תימא והא חמפ"ג דאמרינן דשרי בחותם אחד ואיכא מינייהו דאי מחליף אסור בגופו כגון פת. איכא למימר דאפילו באיסור גופו לא בעינן שני חותמות אלא דוקא באיסורין דאורייתא כגון חבי"ת דכולהו איסורין דאורייתא. אבל חמפ"ג יש מהן איסורין מדרבנן כגון פת וגבינה וחלב. אבל מורייס וחלתית אע"ג דאיסורייהו דאורייתא אין איסורן בגופן אלא משום תערובת. ויין אע"ג דאיסוריה מדרבנן משום דחביב עלייהו משום ניסוך החמירו עליו והצריכו שני חותמות. ומיהו לית הלכתא כותיה דרבינא, אלא בחותם אחד סגי ליה, כדפרישנא לעיל [ל"א ע"א].
<h2>דף לט:</h2>
תנו רבנן אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה. לא יין ולא מורייס ולא חתיכת דג שאין בה סימן ולא מלח סלקונדרית וכן חלתית וכן גבינה. פירוש ביין חוששין שמא אין נזהרין יפה ממגע גוי משום דחשידי בסוריא דלא זהירי ביה שפיר. וכולהו אידך חיישינן שלוקחין אותן מן הגוים ומוכרין אותן לישראל. ופירוש מומחה, אדם מוחזק בכשרות. ומיהו דוקא מקומות דחשידי, אבל בעלמא ודאי מסתמא לא חיישינן. וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר. פירוש דלא חשידי אלא למזבן לאחריני, מידי דרויחי במלתא לא מזדהרי שפיר בלפני עור לא תתן מכשול. אבל ודאי לא אכלי איסורא, וכל היכא דיהבי ודאי ממאי דאכלי לנפשייהו. מסייע ליה לר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי שיגר לו בעל הבית מותר מאי טעמא בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא. פירוש לאו דוקא לא שביק היתירא, למימרא דכי ליכא היתירא ליכול איסורא, אלא לומר דלנפשיה לעולם לא אכיל איסורא. וכי משדר ליה ממאי דאכיל משדר ליה. אבל היכא דחשיד למיכל מיניה לנפשיה, אפילו כי יהיב במתנה לא אכלינן מיניה אלא אם כן נותנו במתנה דלא רווח במילתיה מידי ומעיד עליו בפירוש. דבהא מהימן, דקיימא לן דליתה לדר' שמעון דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו. פירוש והאי לישנא דאיתמר הכא לא שביק היתירא ואכיל איסורא, הוא אחד מן הלשונות שבתלמוד שהוא בשני מקומות בענין אחד ופירושו מתחלף דאילו בעלמא בעי למימר דדוקא היכא דאיכא היתירא קמיה.
ומלח סלקונדרית. מאי מלח סלקונדרית אמר רב יהודה אמר שמואל שכל סלקונדרי רומי אוכלין אותו. פירוש גדולי רומי, ואיסור שלה מפני שמערבין בה קרבי דגים טמאים, כדפרישנא לעיל.
מתניתין. ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו גוי וישראל רואהו. פירוש רואהו קצת כדי שאין ראוי לחוש לתערובת. והדבדבניות אע"פ שמנטפות אין בהם משום הכשר משקה. פירוש דבדבניות אשכולות ענבים וזב מהן לפעמים משקה יין, ולהכי קרו להו דבדבניות. ואע"פ שמנטפות מן היין ניקחות מן הגוים בחזקת טהרה, ולא אמרינן דנטמאו בידיהן, דליכא הכשר משקה, ואין אוכל מקבל טומאה לעולם עד שיבא עליו משקה כדכתיב כי יתן מים על זרע. ומים לאו דוקא, אלא הוא הדין לשאר משקין, דדרשי לה רבנן [תו"כ פ' שמיני] משום דאיתקש למים. ומיהו בעינן שנפל אותו משקה על האוכל לדעתו של בעל האוכל, משום דכתיב כי יתן וקרינן יותן, ובעינן יותן דומיא דנותן בידים, למימרא דניחא להו בההוא משקה לאיזה ענין שיהא וכדמוכח בכמה דוכתי [קדושין נ"ט ע"ב]. ומכל מקום כל היכא דלא ניחא ליה בההוא משקה (דהכא) [דע]לה אותו משקה אינו מכשיר. ובהאי משקה לא ניחא ליה דאזיל לאיבוד. ותו אתינן לאוקומה בגמרא דבעי להו להנהו ענבים למיכל ותו לא ניחא ליה בההוא משקה לעולם כלל כלל, ואפילו היכא דלא אזיל לאיבוד. וכבשין שאין דרכן לתת לתוכו יין וחומץ וטרית שאינה טרופה. פירוש מיני דגים טהורים הם ולפעמים מטרפין אותן ויש לחוש לתערובת דגים טמאים, ובשאינה טרופה אין לחוש. וציר שיש בה דגה. פירוש ציר דגים שיש בהם דג שלם להכיר לרואים שאותו ציר ממין אותו דג. ועלה של חלתית. פירוש דבעלין ליכא חששא דמפסקי לה בסכינא דארמאה, משום דלא מפסקי לה. וזיתי גלוסקאות המגולגלין. פירוש מגולגלין, מלשון ביצה מגולגלת [עוקצין פ"ב מ"ו]. וגלוסקאות, מלשון גלוסקין [ידים פ"ב מ"ה]. ופירושה שמכנסין הזיתים בכלי גדול עגול כעין גלוסקא ומתחממין, ונעשין מהן כעין ביצה מגולגלת. וכאן למדנו שמותרין, ואין חוששין שנתנו לתוכן יין. ר' יוסי אומר השלוחין אסורין. פירוש שלוחין, מלשון הפשט שלהן, שהן רפין כל כך כשאוחז אדם בהם גרעינתן נשמטת, ונמצא הם נפשטים ממנה, וכיון שכן, שהן רפין כל כך, בידוע נתן לתוכן יין. והחגבים [הבאים] מן הסלולה אסורין מן ההפתק מותרין. פירוש מן הסלולה, מן השוק, מקום שנמכרין לשם. מפני שמערבין בתוכן יין בשעת מכירתן. מן ההפתק, מקום שמושלכות לשם תחלה. מלשון פתקיה [י"ז ע"ב], כלומר מקום שנתונות ומכונסות לשם מתחלה. מותרין, שאין נותנין לתוכן יין עד שעת מכירה. וכן לתרומה. מפרש בגמרא דהכי קאמר וכן הדין לכהן חשוד למכור תרומה בתורת חולין, שכשמביא מן האוצר ומוכר ויש לו אוצר ידוע מן הפירות בחצר, אין חוששין לו לשקר, מפני שחושש להפסדו אם ישקר דילמא שמעי רבנן ומפסדו ליה.
תנינא להא דתנו רבנן. פירוש נראה ממשנתנו בדין חלב גוי ששנו חכמים בברייתא, דודאי הא דתנן וישראל רואהו ליכא לפרושי וישראל רואהו לגמרי, דאם כן מאי למימרא מתניתין פשיטא. אלא כלומר רואהו קצת, ובהא סגי, והכי נמי תנו רבנן יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש. היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי לעולם דאיכא דבר טמא בעדרו וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דכי יתיב לא חזי ליה ניחוש דילמא מייתי ומעריב ביה קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא מעריב. והדבש. דבש למאי ניחוש ליה אי משום איערובי מסרח סרי. כלומר אין אדם יכול לערב דבר מפני שמסריח. ואי משום בישולי גוים. כלומר שמבשלין אותו. נאכל כמות שהוא חי הוא. כלומר וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. ואי משום גיעולי גוים. כלומר פליטת כליהם כשמבשלין אותו. נותן טעם לפגם הוא. פירוש כדפרישנא דסתם כליהם בחזקת שאינן בני יומן, והוה ליה נותן טעם [לפגם] ומותר. פירוש והא דאתינן עלה משום האי טעמא, דודאי הכי קושטא דמילתא, דלהכי מחזקינן גיעולי גוים בהיתירא משום דסתם כליהם של גוים בחזקת שאינן בני יומן, והויא לה פליטתן נותן טעם לפגם ומותר. אבל ודאי לא איצטריך להאי טעמא דסתם כליהם בחזקת שאינן בני יומן, דאפילו בני יומן ואפילו באיסור בעין מושבח שפוגמת בדבש שרי. דהא אמרת דכל תערובת בדבש מסרא סרי ונותן טעם לפגם, ואפילו באיסור בעין בדבר שהוא מושבח בעינו פוגם. והוי יודע דליכא למיחש למאי דברייתא אמרה שמערבין בדבש כמה דברים והם נימוחין בתוכו וחוזרין דבש, לפי שעד שלא נימוחו הסריחו בתוכן והם נותן טעם לפגם והותרו ושוב אינן נאסרין.
פיסקא. וטרית שאינה טרופה, וציר שאין בה דגה. תנו רבנן איזו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר ואיזהו ציר שיש בו דגה כל שכלבית אחת או שתי כלביות שוטטות בה. פירוש כל דבר קטן קרי כלבית בין טמא בין טהור. וכדאמרינן התם בשבת [ע"ז ע"ב] אימת כלבית על לויתן. וכדאמרינן התם בחולין [צ"ז ע"א] כלבית אחת באלפס הוה ושיעורה בששים. ודהכא מיירי בדג קטן טהור, שדרכן היה לעשות ציר מדגים קטנים, ולתת ממין הדגים שנעשה מהם ציר דג אחד או שנים בציר כשהוא שלם כדי שיהא לראיה על הציר שהוא מאותו המין. וכי האי גונא לא משקרי, דנתפס עליו כגנב הוא. ומשום איערובי ליכא למיחש, דלא מערבי צירן של טמאים בשל טהורים, דמפסיד ליה. וכדאמרינן בגמרא [ל"ד ע"ב] דחילק אומן מותר, דכיון דהוא אומן יודע לאפרושי בהו, כלומר בין טמאים לטהורים, ולא מערבי.
<h2>דף מ.</h2>
השתא כלבית אחת אמר שרי שנים מיבעיא לא קשיא כאן בסתומות כאן בפתוחות בחביות סתומות סגי בכלבית אחת, אבל בפתוחות לא סגי בכלבית אחת, דכיון דפתוחות חיישינן דילמא מעלמא נפלה ליה ולאו אדעתייהו דבעלים. אבל שתים ודאי הוי סימן.
איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראשו ושדרו ניכר. פירוש דבעינן שכולו שלם ראשו ושדרו ומכירו בטביעות העין שמכירו איזה מין דג הוא. אבל כשאינו שלם שנחתכו הראשים אע"פ שמכיר כל ראש וראש וכל שדרה ושדרה, (ו)לא סמכינן אטביעות עינא בהא, דחיישינן דילמא אתי לאיחלופי כיון שאין כל גוף הדג שלם לפניו. ורב נחמן אמר או ראשו או שדרו. דבחדא מינייהו סגי שיהא מכירו בטביעות העין באחת מהן בראשו או בשדרו. ומיהו בעינן שיהא מכיר כל אחד ואחד. ובהכי סגי ואע"ג שאינו כולו שלם ראשו ושדרו. ואע"ג שנתערבו הראשים או השדראות, כיון שמכיר ראשים בלא שדראות או שדראות בלא ראשים סגיא ולא חיישינן דילמא אתי למיטעי אי ליכא אלא או ראש או שדרה. ופרכינן בגמרא לרב נחמן דאמר דבחדא מינייהו סגי לסמוך בכך בטביעות העין ולא ניחוש דילמא אתי למיטעי, ממתניתין דתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. פירוש בחולין [נ"ט ע"א] תנן לה גבי סימני דגים, אלמא ליכא למיסמך אטביעות [עינא] דחד כגון ראש או שדרה. בשלמא לרב הונא דאמר למסמך אטביעות עינא דתרוייהו לא תקשי מתניתין, דמתניתין אתיא לאשמועינן סימנא דאפילו ליתא לתרוייהו, כלומר לראש ושדרה אלא דאיתיה לשדרו איכא למסמך אהאי סימנא. ומיהו היכא דליתיה להאי סימנא, כגון מינין שמשירין אותן בשעה שעולין מן הים, בעינן טביעות עינא דלכולי גופא דראש ושדרה. ומתניתין רבותא נקט, דזמנין דאפשר בשדרה בלחוד ולהכי תנא אלא הא דקשקשת. אלא אי אמרת דסמכינן בטביעות עינא דחד מינייהו, כלומר דראש או דשדרה, אמאי לא תנא ליה מתניתין לרבותא דזמנין דליכא שדרה וליכא סימנא, וסמכינן אטביעות עינא דראשו, ומתרצינן כי תניא דסגיא בארא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין. פירוש ההיא מתניתא דחולין להכי נקט ההוא סימנא משום דההוא סימנא עיקר וליכא למיטעי בה, אבל ההיא דטביעות עינא דראש הדג אינו דבר ברור, דארא ופלמודא דומה ראשם לשל טמאין, שיש מינין טמאין דומה ראשם לו, ואם יראה ראשיהם בלא שדרה (לך) אינו ראוי לסמוך על טביעות העין לחוד, שיש לחוש שלא יטעה. ולהכי תנא סימן דקשקשת שהוא סימן מובהק, והוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה דמתניתא דהתם אתא לאתנוחי סימנא למי שאינו בקי כלל בהם בטביעות עינא. וסימני הכשר דגים אתא לאשמועינן, ולא נחתא לדינא דטביעות עינא כלל, אלא דעדיפא ליה לתרוצי כדתריץ אביי ליה הכי למימרא דנחתא לדינא דטביעות עינא, אפילו הכי עדיפא לה למיתני סימנא דקשקשת, משום דאפילו בקי ומכיר בהם בטביעות עינא יש מינין שאין לסמוך בהם בטביעות העין של היכר ראשם משום שיש מין דגים טמאים דומה להם בראשם. אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראשו ושדרו של כל אחד ואחד. פירוש דבעינן טביעות עינא דכולי גופא, ואי הוי ראשו לחודיה או שדרו לחודיה לא סמכינן אהכירא דטביעות עין דידיה כל היכא דליכא סימנין דקשקשת, דכל היכא דליכא סימנין דקשקשת, טביעות עין דכולי גופא בעינן. ומאי דקאמר של כל אחד ואחד, לאפוקי דלא תימא דהיכא דמכיר אחד מהן סומך בכך להתיר האחרים אע"פ שאינו מכירן, משום דלא עבידי דמערבי, להכי קאמר דלא שרינן מינייהו כלל אלא אציר דידהו אע"ג דאית בהו שתי כלביות, כל היכא דליכא בכל חד וחד סימנין דקשקשת, עד שיכיר כל אחד ואחד בטביעות העין. והכי מוכח בהדיא בגמרא דאפילו צירן אסור כל זמן שאין מכירין, משום דאע"ג דלא עבידי דמערבי לדעת, זימנין דמערבי שלא לדעת, וכיון דמיערבי לא איכפת להו. או שמא אינן מכירין בו, ומכל מקום כל זמן שמכיר כל השדראות או הראשים אע"פ שאין בהן [סימני קשקשת וסנפיר אוכל כל הדגים] ולא חיישינן כלל דילמא מערבי בהו ולא אדעתייהו [וכל שכן] צירן לדברי הכל מקילינן ומותר [ודאי]. וטעמא משום דצירן לאו דאורייתא. ואע"ג דאמרן בחולין בפרק [כל הבשר] [קי"ב ע"ב] הטמאים לכם לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהם, התם הוא גבי בשר, אבל גבי דגים זיעה בעלמא הוא ולאו בכלל ... והיינו טעמא דשרינן טרית שאינה טרופה ולא חיישינן דילמא נמלחו בהדי דגים טמאים, דספיקא דרבנן הוא. וכן מוכיח בגמרא דגופן חמיר מצירן, וזה ראיה ברורה להתיר דגים מלוחים של גוים. וכן קבלתי מפי רבנו נ"ר.
אמר רב ברונא אמר רב קרבי דגים ועוברי דגים אין נקחין אלא מן המומחה. פירוש אדם בקי ומוחזק בכשרות. משום דשאר אינשי חשידי לן שמא לקחו אותן מן הגוים ואין מכירין בהן [יפה אם הוא] דג טמא או טהור וכסבורין להכירן וטועין בהם ומוכרין אותן לישראל אפילו יודעין [שלוקחין] לאכלן, הלכך בהא משום דלא חשידי אלא שטועין בדבר מתוך שסבורין להכירן שהם מותרין, ומתוך כך מורין היתר לעצמן ואוכלין אותן, ובהא ודאי אפילו מתארח אצלו או ששיגר לו לביתו אסור לאכול ממנו. אין שם מומחה מאי אמר רב הונא עד שיאמר אני מלחתים. פירוש שזה אינו עובר לדעת, אלא כסבור שהוא מותר, וכיון שאומר דג פלוני ומבקש ממנו עדות אינו משקר לו. תנו רבנן כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים, גירסא כתובה בהלכות. וליתה, דלישנא (דוסתאי) [דחויה] הוא בגמרא. אלא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים ואלו הן, סימני ביצים כל שכודרת ועגולגולת. פירוש תרוייהו צריכי, דאי תנא כודרת הוה אמינא עגולה כפשוטה שהיא [ככדור להכי תני עגולגולת]. ראשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה שני ראשיה כדין שני ראשיה חדין טמאה. חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ טהורה, חלבון מבפנים וחלמון מבחוץ טמאה. חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהוא ביצת השרץ. והתם בחולין [ס"ד ע"א] אמרינן דסימנין לאו דאורייתא, כלומר אינם דבר עיקר אלא לטומאה, שכל שבו סימני טומאה אלו בודאי טמא, אבל לא לטהרה [להחזיק] ביציהם לטהורים, ובגמרא הכא מקשינן אדרב ברונא אמר רב דבעי מומחה מהא מתניתא דתני בהו סימנין, וכיון דכן למה לי מומחה יתירן בסימנין. ומתרצינן לה כשנימוחו והשתא קשיא לרבואתא ז"ל למה לי לפרק הכא כשנימוחו דהא אמרינן התם בחולין דסימנין לאו דאורייתא וליכא למסמך עלייהו. [ולא] קשיא (חוקה ערב) ... וניחא לן ... דהאי דלא שני הכא הכי משום דקשיא אכתי עליה דרב דבעי מומחה, ופירושו שיהא אדם בקי מוחזק בכשרות, דומיא דמאי דאמרינן לעיל [ל"ט ע"ב] דאין להאמין בסוריא אלא מומחה שפירושו מוחזק בכשרות, אלמא לא סגי בלאו הכי, וכל היכא דלא נימוחו ודאי לא בעינן מומחה אלא אפילו מן הגוי ניקחין אע"ג דסימנין לאו דאורייתא סגי לן באומר של דג פלוני דטהור הוא, או באומר של עוף פלוני וטהור הוא. דכותה בביצת עוף דחד וכד הוא כיון דאומר של מין פלוני הוא הוה ליה נתפש עליו [כגנב] דלא משקר. והכי אמרינן בהדיא בחולין [ס"ג ע"ב]. ולהכי מוקי לה בשנימוחו. והשתא לא סגיא לן אלא במומחה, הא ליכא מומחה סגיא באומר אני מלחתים כדפירשנו. וזיתי גלוסקאות המגולגלות פשיטא לא צריכא דרפו טובא מהו דתימא הא דרפו טובא חמרא הוא דרמא בהו קמ"ל דלא חיישינן להכי אלא אמרינן הא דרפו כולי האי מחמת מישחא הוא דנפיש בהו. והחגבים מן הסלולה אסורין מן ההפתק מותרין.
<h2>דף מ:</h2>
תנו רבנן החגבים והקפריסין והקפלוטאות הבאות מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותרין והנמכרין בסלולה לפני החנוני אסורין מפני שמזלף עליהן יין וכן יין תפוחים הבא מן האוצר ומן ההפתק מותר והנמכר בקטלוזא. כלומר בשוק. לפני חנוני אסור מפני שמערב בו יין. כתב רבנו ז"ל האי חגבים דקתני הכא כבושים נינהו ולא שלוקין, ולפיכך מותרין, אבל שלוקין אסורין. ודייקינן לה מדקתני לה גבי קפריסין וקפלוטאות דכבושין נינהו. פירוש שאין דרך לשולקן, ועוד דייקינן לה מהא דאמרינן לעיל [ל"ח ע"א] אמר רב ברונא אמר רב גוי שהצית את האור באגם כל חגבים שבו אסורין. והוינן בה אי משום בישולי גוים כי האי גונא מי אסיר. כלומר שהגוי לא נתכוין לבשלם ואמאי אסירי, מכלל שאם נתכוין לבשלם ודאי אסירי.
כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה. פירוש אסורין בהנאה. דברי ר' מאיר וחכמים [אומרים] אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או כדור או צפור. שאלו סימן שהן נעבדין. רשב"ג אומר אף שיש בידו כל דבר. פירוש ואידך שרו משום דאינן נעבדין. ואפילו למאן דאמר ע"ז של נכרי אסורה מיד ואפילו קודם שתעבד, בהא מודה דאידך שרו משום דאין נעבדין, דכי אמרינן ע"ז של נכרי אסורה מיד, הני מילי את שסופה שתעבד, אבל את שאין סופה שתעבד לא. אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו. פירוש צורת המלך שעושין אותה לכבוד המלך, וכל העם משתחוה שם לכבוד, בהא פליגי ר' מאיר ורבנן. ור' מאיר סבר דאיכא בהו דטעי ומקבלו עליו באלוה ורבנן סברי דלא. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ובעומדין על פתח מדינה. פירוש ר' יוחנן אדשמואל קאי ואנדרטי בעינן עומדין על פתח מדינה. פירוש דבהא אמרי רבנן שהדבר ברור שאינן אלא לכבוד, אבל שלא על פתח מדינה איכא דטעו וחיישינן. אבל כל שיש בידו מקל או כדור או צפור או שאר דבר אפילו באנדרטי ואפילו עומד על פתח מדינה הרי זו ראיה שהוא נעבד, דהא הכא קתני כל שיש בידו מקל או כדור או צפור או כל דבר.
<h2>דף מא.</h2>
אמר רבה מחלוקת של כרכים אבל של כפרים דברי הכל אסורין דלמפלחינהו עבדי להו. פירוש של כרכים הדבר ברור שהם לכבוד, ואפילו הכי אסר ר' מאיר משום דחייש דילמא איכא דטעי בה. ורבנן סברי דליכא דטעי בה לקבלה באלוה שהכל יודעין שאינה אלא לכבוד כיון שאין בידם שום דבר, אבל של כפרים דברי הכל אסורין, דלמפלחינהו עבדי להו, ואפילו עומדין על פתח מדינה, דאע"ג דודאי אינן אלא לכבוד כל היכא דאין בידם שום דבר, אפילו הכי כיון דעומד בכפרים איכא דטעי ולאו אורחא דמילתא לאוקומי לכבוד המלך בכפרים, איכא דטעי וסבר דלקבולינהו [באלוה] עבדי לה ומשתחוה על דעת עבודה, ונמצא נאסר מיד.
מתניתין. המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד. אמר שמואל אפילו שברי ע"ז. פירוש לא מיבעיא שברי צלמים דספק אם נעבדו מעולם או לא, אלא אפילו מצא שברי ע"ז דודאי נעבדת מותרין. והאי דקתני מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין. פירוש דמשמע דשברים אסורין. בעומדין על בסיסן. פירוש שעומדין על כנם, כלומר במקומם המיוחד להם, דמוכח דלאו שברים נינהו. פירוש וטעמיה דשמואל משום דודאי גוי מזדהר בע"ז דידיה, וכי אשכחן להו שברים בידוע בידים נשתברה ולאו מאיליה, דמזהר זהיר בה שפיר להניחה יפה ולבקרה, ואי אפשר שנשתברה מאיליה, אלא ודאי בידים, ומשום הכי מותרת. והא מילתא ודאי חשבינן לה דרובא הוה, וכיון דשברה בידים הרי שבטלה, וע"ז שבטלה גוי מותרת. פירש רבנו ז"ל בעומדין על בסיסן, שהם כמי שנעשו מתחלה לכך ולא כמי שנשברו והוא כמו שפירשנו.
<h2>דף מא:</h2>
איתמר ע"ז שנשברה מאיליה. פירוש בידוע שאנו יודעין ודאי שנשתברה מאיליה, והא אתיא בין שנשתברה בפניו בין שנשתברה שלא בפניו. ואין אנו יודעין דעתו, אם נתיאש ממנה, או דעתו עליה שיתקן אותה. אבל נתיאש בפירוש מעבודתה בפנינו הויא לה ע"ז שהניחוה עובדיה דאמרינן לקמן [נ"ג ע"ב] דחשבינן לה בטול ושריא. וכן אם היה בענין שאי אפשר לתקן אותה, ודאי כיון שנשתברה בפנינו ואי אפשר לו לתקן אותה הויא לה ודאי כע"ז שהניחוה עובדיה. אלא הכא בנשתברה שלא בפניו וכן הוא אינו יודע בה, או שנשתברה בפניו ואין אנו יודעין דעתו בענין עבודתה אם נתיאש ממנה אם לאו. ר' יוחנן אמר אסורה. דהא לא בטלה, וביטול בעינן, או שאנו אומדין דודאי מבטלי לה, ומיהא לא חשיב ליה לר' יוחנן אומד יפה לענין ביטול. ור' שמעון בן לקיש אמר מותרת. פירוש דסבר ריש לקיש דמסתמא בטולי מבטל לה, שכן דעתו של גוי מתחלתו שאם תשתבר ליפקע איסורא מינה. וקיימא לן כר' יוחנן. פירוש דאמר אסורה. ומדשמואל דלעיל לא קשיאן אהדדי דלא שייכי אהדדי כלל, דשמואל בסתמא ובהא תלינן שלא נשתברה מאיליה אלא שברה וביטלה, ודר' יוחנן בידוע שנשתברה מאיליה כדפרישנא. ובגמרא מותבינן לריש לקיש ממתניתין דקתני המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין, הא שברי ע"ז אסורין. פירוש ולריש לקיש ודאי לא אפשר בשברי ע"ז שיהו אסורין לעולם, דמה נפשך אי שברה הגוי הרי היא מותרת, ואי נשתברה מאיליה הא אמר ריש לקיש דמותרת. בשלמא לר' יוחנן, אע"ג דמודה לשמואל דשברי ע"ז מותרין, אפשר לומר דלהכי תנא מותר ... בצלמים משום דאילו בע"ז לא פסיקא ליה, דנהי דמסתמא [מותר] משום טעמא דאמרינן כיון דגוי מזהר זהיר בידוע בידים נשתברו ונתבטלו, אבל היכא דבידוע לנו שנשתברו מאליהן אסורין, ולהכי תנא היתירא בצלמים ושבקה לע"ז, אבל לריש לקיש קשיא. ומתרצינן אליבא דריש לקיש לא תימא הא שברי ע"ז אסורין אלא אימא הא צלמים עצמן אסורין. פירוש כל צלמים, וסתמא כר' מאיר, פירוש דאסר בכולן, דאי רבנן הא איכא בצלמים דשרו כדאיתא התם במתניתין. ומדתני היתר בשברי צלמים, הא אתא למימר שאין היתר בשום צלם, דלא אשכחן היתירא אלא בשברים. ופרכינן בגמרא מדר' מאיר נשמע לרבנן, לאו א"ר מאיר צלמים אסורין ושברי צלמים מותרין ע"ז נמי היא אסורה ושבריה מותרין. כלומר ותקשי לר' יוחנן, דודאי ר"מ אית ליה ע"ז שנשתברה מאיליה מותרת, כיון דאסר בצלמים ושבריה שרו, והא ר' מאיר הוא דחייש למיעוטא, ואפילו מיעוטא דמיעוטא כדמוכח בכמה דוכתי. ומיעוטא מיהת איכא דמשתברת מאיליה מותרת. ומינה לרבנן בע"ז גופה, דלא פליגי רבנן בהא, ותקשי לר' יוחנן. ומהדרינן הכי השתא, התם צלמים אימר לא עבדום, ואם תמצא לומר עבדום אימר בטלוה, ע"ז ודאי עבדוה, מי יימר דבטלוה, הוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי עבודה שעבדוה. פירוש ואפילו ר' מאיר מודה בשברי ע"ז שאסורין משום דע"ז שנשתברה מאיליה אסורה. אבל מוצא שברי צלמים היינו טעמא דשרי ר' מאיר משום דהוה ליה ספק ספיקא, דצלמים גופייהו ספק עבדום, ואם תמצא לומר עבדום, שמא בטלום. הרי שפירשנו שמועה זו יפה, כמו שקבלנו מפי רבנו נ"ר. ודברי רבנו ז"ל מתוקנין, דר' יוחנן אית ליה דשמואל.
<h2>דף מב:</h2>
אפרוחים שקננו בעצי אשרה ואין צריכין לאמן מותרין אבל ביצים [או אפרוחים ש]צריכין [לאמן] אסורין. פירוש דכיון דצריכין לאמן הרי הן טפלה לקן, ועשאום כאילן עצמו.
מתניתין. המוצא כלים ועליהם צורת חמה וצורת לבנה וצורת דרקון יוליכם לים המלח. פירוש שמן הסתם צורות אלו נעבדות, ואסורות בהנאה. והכי מפרש בגמרא. ולא שאר צורות, דאילו מוצא שאר צורות לא חיישינן להו לע"ז ולא מיתסרי בהנאה, אלא תולין בהם שלנוי עשאום. ופירוש דרקון, נחש ששמו כך. רשב"ג אומר שעל המכובדין אסורין. [ופי' דהתם ודאי] עשאה לעבדה. ועל המבוזין מותרין. ולקמן מפרש איזה מבוזין ואיזה מכובדין. ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. פירוש ... לא פליג אתנא קמא ... דוקא לים המלח. [עי' תוד"ה שוחק]. אמרו לו אף הוא נעשה זבל וכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם. פירוש פעמים הרוח מוליכו לשדות ונעשה שם זבל ונהנה מן החרם.
<h2>דף מג.</h2>
תנו רבנן איזהו צורת דרקון פירש רשב"א כל שיש לו ציצין בין פרקין מחוי ר' אסי בין פרקי צואר. פירוש שזו היא דמותו של אותו נחש. א"ר חמא בר חנינא הלכה כר' שמעון בן אלעזר. אמר רבה בר בר חנה א"ר יהושע בן לוי פעם אחת הייתי מהלך אחר ר' אלעזר הקפר בדרך ומצאתי טבעת ועליה צורת דרקון מצא תינוק ולא אמר לו כלום מצא גוי גדול אמר לו בטלה ולא בטלה סטרו ובטלה ש"מ תלת ש"מ גוי מבטל ע"ז שלו ושל חברו. ופירושו שהרי זה לא היתה שלו כשבטלה ואין צריך לומר שלו. וש"מ נכרי מבטל ע"ז על כרחו. פירוש גוי ש[ביטל ע"ז] על כרחו בטלה, לפי ש.0... [וש"מ יודע בטיב ע"ז מבטל] ושאינו יודע בטיב ע"ז אינו מבטל. פירוש שהרי לא ביטלה [כשעבר] על גוי הקטן שמצא תחלה עד שמצא גדול. פירוש והגדול יודע בטיב ע"ז. ור' אלעזר הקפר לא נטלה עד שנתבטלה על [ידי גוי, דאי נטלה אסור] לעולם, דהויא לה ע"ז דישראל [ו]אין לה תקנה עולמית. ואע"ג דמעיקרא נמי הויא לה איסורי הנאה, אפשר הוה ל(ה)ו לזכות בה להאסר ולהיות חשוב ע"ז של ישראל להוסיף עליה איסור. וכן מוכיח בגמרא ומכאן אתה דן לחמץ של גוי בפסח דאע"ג דאסור בהנאה שאפשר לישראל לזכות בה להיות חשוב חמץ דישראל וליאסר לעולם. גרסינן בפרק השוכר [ס"ד ע"ב], גר תושב מהו שיבטל ע"ז. פירוש גר תושב שקבל עליו בפני ב"ד ישראל שלא לעבוד ע"ז. דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל. פירוש שאין ע"ז מתבטלת על ידי ישראל אלא על ידי גוי מתוך שעובדה מבטל הוא חשוב להפקיע עבודתה גר תושב אינו עובדה. או דילמא בר מיניה מבטל. כלומר אותו מין. והאי בר מיניה הוא. ופשט רב נחמן מסתברא דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל.
תנן התם דמות צורות לבנות. פירוש על ידי שהלבנה מתגדלת משתנית בצורתה, והוא עשה צורות הרבה, להכי תנן לבנות [שהיו] לו לבנות הרבה, בראש השנה [כ"ד ע"א] גרסינן צורות לבנה, היו לו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלא ובכותל ביבנה שבהן מראה את ההדיוטות. כלומר עדים הבאים להעיד על עדות החדש. ואומר להן כזה ראיתם או כזה ראיתם. כלומר כצורה זו או כצורה זו, לידע אם הם עדים כשרים אם לאו. ומי שרי והא כתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי שמשמשין לפני במרום כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות להתלמד שאני דכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. תניא אידך לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי שמשמשין לפני במרום כגון חיות ואופנים ושרפים ומלאכי השרת. פירוש כדמות שנראין במראה הנבואה. תניא כל הפרצופות. פירוש דמות של בעלי חיים. מותרות חוץ מדמות אדם. פירוש מותרין שמותר לעשותן. אמר רב הונא בריה דרב יהושע מפרקיה דאביי שמיע לי לא תעשון אתי לא תעשון אותי. פירוש מפרקיה דאביי שמיעא לי, מהיכא נפקא איסורא לפרצוף אדם. והיינו מדכתיב לא תעשון אתי, דמשמע לא תעשון אותי, לפי שנראה כן במראה הנבואה כדמות מראה אדם. אבל אין למלאכים והם חיות הקדש דמות כלל אף לעילת העילות יתברך ויתעלה. ואע"ג דאיתסר פרצוף אדם איצטריך למיסר מלאכים, אע"פ שהם גם כן נראין כפרצוף אדם, לפי שיש להם כנפים. ואי משום פרצוף אדם לא מיתסר דכעין צורה אחרת היא, ואי משום מלאכים נמי לא הוה מיתסר פרצוף אדם לחודיה. להכי איצטריכו תרוייהו ואע"ג דהא אתי הא איצטריכא לעיל למדרש לא תעשון כדמות שמשי שמשמשין לפני במרום, תרתי שמעת מינה.
תנו רבנן לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם חצר תבנית עזרה שלחן תבנית שלחן מנורה תבנית מנורה אבל עושה של חמשה ושל ששה ושל שמונה, דלאו כעין מנורה הוא דהוא שבעה. ושל שבעה לא יעשה אפילו של מיני מתכות. פירוש דמנורה דמיני מתכות כשרין במקדש, כדאיתא התם במנחות [כ"ח ע"ב]. ולפיכך אסור לו להדיוט לעשותה, ומשום דרשא נמי דלא תעשון כדמות שמשי שמשמשין לפני במרום וב... ובגמרא אמרינן בהדיא דכל היכא שאחרים עשאוהו מותר כל היכא דליכא משום חשדא שלא יחשדוהו שיהא עובד ומשום הכי שרינן כשאחרים עשו לו כדמות שמשים עליונים או צורות אדם דוקא עשוים לנוי ואינו משתמש בהם, אבל כל זמן שהוא משתמש בהם אסור, והוא הדין לצורת בית המקדש וכליו, דהשתא עשייתן אסורה כל שכן שתשמישן [אסור]. ובגמרא אמרינן דכל זמן שמחסר בהם מצורתן כלל או שמשנה בהם כלל שרי. וכן לעשותן של פרקים. ומסתברא כשאינו מחובר חיבור יפה.
<h2>דף מג:</h2>
תנו רבנן טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה. פירוש דרכן היה לעשות צורה כל אחד בטבעתו צורה מיוחדת לכל אחד וחותמין. וזהו חותמו של כל אחד, והכא איירינן בצורה שמותר לעשותה, דאילו בצורה שאסור לעשותה ודאי לא שנא בין שוקע לבולט, אלא הכא בצורה שמותר לעשותה, אלא דחיישינן לחשדא שלא יהא עובדה, מתוך שהיו באותו זמן שטופין בע"ז, וקאמר דחותמה בולט אסור להניחה, כלומר באצבעו ובשום מקום שתראה. ומותר לחתום בה, שהרי בחותם הצורה שוקעת ובצורה שוקעת ליכא חשדא לעבדה, שאין עובדין אלא צורה בולטת. חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה. פירוש לפי שהרי עכשיו בחותם הצורה בולטת וחיישינן לחשדא שלא יאמרו שהוא עובדה. ומיהו דוקא בצורה שדרכן לעבדה, ומסתברא נמי דהכל לפי הזמן, וכי שני לן בין חותמה שוקע לחותמה בולט, דוקא לענין חשדא אבל לענין צורות האסורות לא שנא בין בולטת בין שוקעת כולן אסורות.
פיסקא. רשב"ג [אומר] על המכובדין אסורין ועל המבוזין מותרין אלו הן מכובדין ואלו הן המבוזין. [אמר רב] מכובדין למעלה מן המים מבוזין למטה מן המים. פירוש אם צורות אלו שעל הכלים הן בשפת הכלי או בשוליו, מקום שמאכל או משקה נוגע בהם מבוזין הם וליכא למיחש להו שיהו נעבדין. ושמואל אמר אלו ואלו מבוזין הם. פירוש כיון שהם בכלי תשמיש. ואלו הן מכובדין שעל השירים והנזמים והטבעות. פירוש שהם בכלי תכשיט. פירוש ועד כאן לא מפרשי' בין מבוזין למכובדין אלא במוצא כלים וחייש אי נעבדין או לא, דרשב"ג עלה קאי, ואפשר נמי דהוא הדין לצורות האסורות לקיימן משום חשד, שעל הכלים מבוזין מותרין דלית בהו משום חשדא, אבל ודאי בצורות האסורות לעשותן ודאי אסור לעשותן בכולן אפילו על המבוזין. תניא כותיה דשמואל מכובדים שעל השירים ועל הנזמים ועל הטבעות, מבוזין שעל היורות ועל קומקומוסין ומחמי חמין ועל הספלים ועל הסדינין ועל המטפחות.
<h2>דף מד:</h2>
מתניתין. שאל פרקולוס בן פוליפוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי. פירוש צורת ע"ז שנקראת כך, והיתה עומדת במרחץ, והיה המרחץ נקרא על שמה. אמר לו כתוב בתורתכם לא ידבק בידך מאומה מן החרם, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, אמר לו אין משיבין במרחץ. פירוש אין משיבין דברי תורה במרחץ כשאדם עומד ערום. כשיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה היא באתה בגבולי [ועוד] אין אומרים נעשה מרחץ לנוי לאפרודיטי אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ. פירוש הכי קאמר, מרחץ לא נעשה להיות בית לע"ז כדי שיאסר, אלא עיקרו למרחץ, ולאחר שנעשה הכניסו לתוכו ע"ז, הילכך אני לא באתי בביתה, היא באתה במרחץ שהוא ביתי ושל כל העולם, ואין בידה לאסרו. ואם תאמר ויהא אסור מפני שהוא נוי לע"ז, ואדם חשוב אסור ליהנות בקרקע בנוי ע"ז כדנפרש לקמן. או שתאמר שאינו עשוי לנוי לה כדי שיאסר אלא שהקדישוהו לה שיהא שלה לקנות לה מדמי שכר המרחץ דברים הצריכין לה ואסור, או שתהא שלה לכבוד בעלמא וראוי ליאסר בכך, דאע"ג דקיימא לן דהמקדיש בית לע"ז [לא אמר כלום] מכל מקום בעוד ששם ע"ז קרוי עליו אסור ליהנות ממנו. דבר אחר אם נותנין לך כל ממון שבעולם אתה נכנס לבית ע"ז ערום ובעל קרי ומשתין בפניה. פירוש מכיון שאין עבודתה בכך. וזו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין בפניה. לא נאמר אלא את שהוא נוהג בהם משום אלוה אסור. פירוש את שהוא נוהג בהם משום אלוה, דאילו חוץ מעבודתו המיוחדת לו אינו נוהג בו כבוד. ואת שאין נוהג בהם משום אלוה מותר. פירוש וכיון שנוהגין בכך תדיר הרי זה הוכח שאין זו ע"ז אלא שעשו צורתה לנוי במרחץ. ופירוש ביב, חריץ ששופכין מים לשם. והיכי עבד הכי. כלומר דאמר ליה בבית המרחץ אין משיבין בבית המרחץ. פירוש דהוה ליה למימר איני משיב לך, דמשמע דתלי מילתא בדידיה, אבל השתא דקאמר אין משיבין בבית המרחץ מוכח דקאמר ליה דינא, והיכי אמר ליה הכי בבית המרחץ, והא האי מילתא גופה טעמא אחרינא דאורייתא הוא ואסור לאמרה בבית המרחץ, והאמר רבה בר בר חנה בכל מקום מותר להרהר. כלומר דברי תורה. חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכי תימא בלשון חול אמר ליה והאמר אביי דברים של חול מותר לאמרם בלשון קודש דברים של קודש אסור לאמרן בלשון חול. פירוש בבית המרחץ. תנא כשיצא אמר לו אין משיבין במרחץ. ואע"ג דבמתניתין תנן כשיצא אמר לו לא באתי בגבולה, מכלל דהך קמייתא אין משיבין בעודו במרחץ אמרה, איכא מאן דמפרש דכי תני במתניתא כשיצא לבית אמצעי קאמר, דהתם בשבת [י' ע"ב] אמרינן דשלשה בתים בבית המרחץ, חיצון ואמצעי ופנימי, וחיצון מותר בדברי תורה ומניח בו תפליו לכתחלה, ופנימי אסור אפילו בשאלת שלום וחולץ תפליו עד שלא יכנס בו, אמצעי אסור בדברי תורה ומותר בשאלת שלום ואין מניחין בו תפלין לכתחלה ואם היה לובשן אינו צריך לחלוץ בעוד שעומד שם. הלכך בהא שהיא תשובה קצרה רשאי הוא לאומרה בבית האמצעי, וכשיצא בבית חיצון האריך עמו בדברי תורה, הלכך שפיר תני במתניתין דבמרחץ אהדר ליה, דבית אמצעי שפיר שייך למקרייה מרחץ, משום דדין מרחץ עליו קצת, ושפיר תני במתניתא דכשיצא אמר לו, שזהו מבית הפנימי לבית אמצעי.
<h2>דף מה.</h2>
מתניתין. הגוים העובדין את ההרים ואת הגבעות. הם מותרין ואת שעליהן אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. פירוש, הם מותרין, שאין מחובר לקרקע נאסר בשום ענין, ואע"פ שעובדין לו וכל ע"ז אסורה בהנאה כדכתיב בהדיא שקץ תשקצנו, ואעפ"כ כל המחובר לקרקע אינו נאסר, ומותר להשתמש בו ולחצוב ממנו אבנים ולכל דבר. אבל מה שעליהם אסור, שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. פירוש עליהם מיותר, דבלאו הכי שפיר משתעי דכסף וזהב דפסילים קאמר. להכי משמע ליה לת"ק דה"ק לא תחמוד כסף וזהב על שום ע"ז. ר' יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. פירוש דקרא הכי כתיב, אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם על ההרים, ודרשינן מינה דלא מיקרי אלוה אלא על הר ולא הר גופיה אלא בתלוש ולא במחובר, ולאו לענין עובדיהם, דודאי ע"ז גמורה היא ועובדיה עובדי ע"ז גמורה, אלא לענין איסור הנעבדין, שאינן נאסרין אלא כשהן תלושין, אבל לכל ענין אחר הרי הם כע"ז עצמה בין לענין העובדין בין לענין תקרובת שהוא כזבחי מתים. וההיא דתנן התם (בפ"ק) [בפ"ב] דחולין [מ' ע"א] דהשוחט לשם הרים לא מיתסרא בהנאה, פירשתיה בחולין בהלכות בס"ד, דהתם לאו במתכוין לע"ז כלל, ואעפ"כ אסרוה באכילה כדפרישנא התם. ובין לר' יוסי הגלילי בין ת"ק כולהו סבירא להו לענין נעבדין דתלושין אסורין בהנאה ומחוברין מותרין. אלא לענין ציפוייהם פליגי, דתנא קמא סבר דאע"ג דהר אינו אסור דציפוי מיהת אסור, דאכולהו אמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם, על שום ע"ז שלהם, ור' יוסי הגלילי סבר דבציפוי בטל לגבי הר, ושרי כהר. והיינו דקאמר ולא ההרים אלהיהם כלל, דאין להם דין נעבדין כלל לענין איסורן ואפילו לציפויין, דדיניה לגמרי כהר. ומפני מה אשרה אסורה. פירוש מכיון שאמרנו שכל המחובר לקרקע מותר, מפני מה אשרה אסורה, והוא אילן נעבד, והלא מחובר הוא. מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בו תפיסת יד אדם אסור. פירוש שיש בה תפיסת יד אדם. וכל שיש בה, שהיה תלוש מתחלתו (וניטל) [וניטע] בידי אדם. ואליבא דהלכתא דוקא בשנטעו מתחלה לכך, אבל נטעו ולבסוף עבדו מותר עיקרו של אילן, כלומר מה שהיה שם בשעה שהשתחוה לו, אבל השתחוה לו והוסיף, תוספתו אסורה, דתוספת דבתר השתחואה חשיבא לגבי תוספת כאילו נטעו מתחלה לכך, וכן אפילו לא השתחוה לו אלא שגדעו ופסלו לשם ע"ז והוסיף, תוספתו אסורה, דלגבי תוספת חשיב כאילן שנטעו לכך. דעל ידי כן סעיפיו גדלים. אבל המשתחוה לבית אמרינן בגמרא דאסור, דתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש לענין ע"ז, ואע"ג דגבי אילן שרינן עיקרו של אילן בשנטעו ולבסוף עבדו, אילן שאני שיש לו חיות וגדל מן הקרקע והוי חשיב כמחובר מעיקרו לגבי עיקרו של אילן כל זמן שלא נטעו מתחלה. ומיהו לכולי עלמא נטעו מתחלה לכך אסור, ואע"ג דכתיב ותחת כל עץ רענן, לא תקשי לך אמאי [לא] דרשינן להיתירא תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא רענן, דומיא דעל ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם, ולישתרי אילן ואפילו נטעו מתחלה לכך, משום דהכי כתיב קרא אחרינא ואשריהם תשרפון באש. א"ר עקיבא אני אדון ואובין לפניך. כלומר אני אדון ואפרש הכתוב להבין לך דבר זה, דלא תיקשי לך קרא דתחת עץ רענן, כיון דלא אפשר למדרש מיניה היתירא אם כן קרא למאי אתא, ופריש ליה לקרא דהכי קאמר, כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן, דע שיש שם ע"ז. כלומר וקרא דתחת כל עץ רענן להכי אתא למיהב סימנין לישראל. וטעמא משום דליכא למדרש ביה היתירא כדפרישנא. אבל על ההרים אלהיהם דרשינן למיעוטא דאין ההרים אלהיהם.
<h2>דף מז.</h2>
מתניתין. מי שהיה כותלו סמוך לע"ז ונפל אסור לבנותו. פירוש שכותל ביתו חוצץ בין ביתו לבית ע"ז. כלומר שהבית עצמו נעבד. ונפל הכותל אסור לבנותו, שהרי הוא עכשיו מסייע בבנין ע"ז. כיצד יעשה כונס לתוך שלו ארבע אמות ונכנס ובונה. פירוש ארבע אמות לאו דוקא. דהא כל עיקר טעמא דמילתא ליתיה אלא שלא יעשה מחיצה לע"ז, וכיון דכן בבציר מהכי סגי, אלא כלומר כונס הכותל כולה לתוך שלו, ומשייר ריוח מועט בין הכותל לע"ז. היה שלו ושל ע"ז נידון כמחצה על מחצה. פירוש אם היה הכותל עצמו משותף בינו ובין ע"ז, נידון מחצה על מחצה, שהמחצה שלו [מותר והמחצה של ע"ז] כלומר שהוא כלפי ע"ז אסור כע"ז. ואע"ג דבעלמא גבי שיתופי לאו הכי דינא, אלא כולו בשיתוף, שאני הכא דלכל חד ניחא ליה, דבעל הבית ניחא ליה שמה שהוא כלפי שלו יהא שלו ויהא כולו של היתר, ובעלי ע"ז נמי ניחא להו שאת שהוא לצד ע"ז יהא שלה וטומאתה עליו. ומיירי בשכל אחד מכיר אבניו.
<h2>דף מז:</h2>
אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ. פירוש ממה שהוא חלק ע"ז. שנאמר שקץ תשקצנו. כלומר כשקץ. ר' עקיבא אומר [כ]נדה שנאמר תזרם כמו דוה. פירוש וגבי ע"ז כתיב וטמאתי את ציפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ומפרשי לה רבנן בירושלמי [פ"ג ה"ו] בציפוי ואפודה המחוברין לגופה שהם כגופה של ע"ז ממש. אבל משמשי ע"ז אינן מטמאין במשא דלאו [חשיבי כע"ז] דידהו. אלא ודאי במחוברין דהוו ממש כע"ז. מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא. פירוש לפי מה שמפורש בגמרא דמסכת שבת [פ"ב ע"ב], במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמאה. פירוש במשא, אם אדם טהור נושא ע"ז ואפילו בשלא נוגע בה, בהא כולי עלמא מודו שהוא טמא (כשרץ) [כנדה] כי פליגי ר' עקיבא ורבנן בהיסט. כלומר שע"ז נושאת האדם בענין שאינו נוגע בה, ומשכחת לה בכף מאזנים וזהו חילוק לנושא הטומאה לנישא על הטומאה וזה וזה אינן נוגעין בטומאה. והוא ענין משא מחודש שאינו נוהג בשאר מקומות שמשא של שאר טומאות כולן טהור נושא טמא, אבל היסט שהטמא נושא טהור, והטהור יטמא בכך, זהו חידוש. ולא מצינו דין זה בשום טומאה חוץ מזב וזבה (טומאה) ונדה. ור' עקיבא למד דין זה לע"ז מן הנדה. והא דאמרינן דדין ע"ז כנדה, כדפרישנא דבית זה גופו נעבד, שאילו לא היה בית עצמו נעבד אלא שהיה תשמישי ע"ז, דכולי עלמא דאין תשמישי ע"ז מטמאין אלא כשרץ, כדאיתא בגמרא. וכן פירשו בירושלמי דבית עצמו נעבד. ואתיא מתניתין אפילו למאן דאמר לעיל ע"ז שנשתברה מאיליה מותרת, דמפרשינן לה להא כגון שמשתחוים לכל אבן ואבן. וכן פרשו בירושלמי [פ"ג ה"ו]. והתם נמי מפרשינן מתניתין דמי שהיה כותלו סמוך לע"ז בשקדמה הכותל, לומר שישראל מתחלה בהיתר סמך. והא קא שביק רווחא לע"ז. פירוש אמתניתין פרכינן דקתני מרחיק ארבע אמות, הא מיתהניא לע"ז ברווחא דשביק ומשתמש ביה. דגדר לה בהיזמי והיגי. פירוש שממלא מקום הריוח וגודר אותו בקוצים וברקונים. אי נמי דעביד ליה בית הכסא לתינוקות. פירוש דלאנשים גדולים אינו ראוי לפי שאינו מקום צנוע מפני בני אדם המתעכבין שם.
מתניתין שלשה בתים הן. פירוש חלוקים (בתיהם) [בהנאתם]. בית שבנאו מתחלה לע"ז. פירוש שיהא עצמו ע"ז, שהבית עצמו יהא נעבד. הרי זה אסור מיד. פירוש דקסבר ע"ז של נכרי אסורה מיד, שאילו לא היה אלא שמכניסין לתוכו ע"ז לא מיתסר משום בנאו עד שיכניס בתוכו ע"ז, דהוה ליה משמשי ע"ז ודברי הכל אינן אסורין עד שיעבדו כדאיתא בגמרא [י"ט ע"ב]. סיידו וכיידו וחידש נוטל מה שחידש. פירוש סיידו וכיידו לשם ע"ז לדעת כן שיהא הוא עצמו נעבד, וסיידו וכיידו, שעושין בו ציורין לדעת כן חידש שיהא חידוש לדעת כן. נוטל מה שחידש. וכיון שכן מותר, שנסתלקו מעשיו, ונמצא שאין כאן ע"ז. ודוקא סיידו וכיידו לשם ע"ז, שיהא הוא ע"ז, אבל על דעת להכניס שם ע"ז לא מיתסר כלל, כדאמרינן לעיל גבי בנאה בתחלה על דעת כן, משום דלדברי הכל משמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו. הכניס בתוכה ע"ז. הגוי. והוציאה מותרת. פרש"י ז"ל הכניס בתוכו ע"ז הגוי לשעה והוציאה גוי או אפילו ישראל, מותרת וכדאמרינן דמוציאה ישראל לכתחלה ומותרת, כיון דלא הכניסה אלא לשעה חשיבא משמשי ע"ז, ואפילו הכי דוקא הוציאוה, אבל לא הוציאוה, כיון דאיתה לע"ז בתוכה אסירא. ואע"ג דמדינא לא חשיבא משמשי ע"ז כיון דלא הכניסה אלא לשעה, אפילו הכי אסור, דגזרינן אטו משמשי ע"ז עצמה. וכן נראה בירושלמי [פ"ג ה"ז]. או אפשר לפרש דקבוע קאמר, דהכניס בתוכו ע"ז ועשאו משמשי ע"ז והוציאה גוי על דעת שלא להחזירה, הרי זו מותרת, דהוה ליה כע"ז שהניחוה עובדיה ואין עתידין לחזור, דקיימא לן [נ"ג ע"ב] שהיא מותרת, והכי נמי אמרינן גבי בימוס של מלכים. ומשמע ממתניתין דתלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז כתלוש דמי ואסור, דטעמא דהוציאה הא לא הוציאה אסורה, ומיהו לאו הכרחא הוא, דאיכא לפרושי דארישא קאי וה"ק בנאו לכתחלה להכניס לתוכו והכניס לתוכו והוציאה מותרת, וכי הא לא חשיב מחובר כלל, דהוה ליה כאילן שנטעו מתחילה לכך. והוא הדין כל היכא דלא מבטל לה, [וביטל] לע"ז, דבית נמי מותר, כדקיימא לן [נ"ב ע"ב] ביטל ע"ז ביטל משמשיה. ומתניתין דרישא מוכחא דאמרינן דסגי לן בנוטל מה שחידש אתיא ודאי בשלא עבדה, וכיון דכן מותר כל זמן שנסתלקו מעשיו, אבל כל היכא דעבדה אסורה.
<h2>דף מח.</h2>
איזו היא אשרה כל שתחתיה ע"ז. פירוש איזו היא אסורה מדין משמשי ע"ז. ר' יוסי אומר כל שעובדין אותה. פירוש דוקא. אבל משום מכניס תחתיה ע"ז לא מיתסרא משום משמשי ע"ז כבית שהיא מגינה עליה, אבל באילן לא. מעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו והיה תחתיו גל אמר להן ר' יהושע בדקו את הגל הזה בדקו ומצאו בו צורה אמר הואיל ולצורה הן עובדין נתיר להן את האילן. דסבר לה כר' יוסי.
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב בצלה ואם ישב טהור. פירוש האי לא ישב לאו תחת הנוף קאמרינן, אלא בצלה רחוק ממנה, כגון בשחרית חמה במזרח והאשרה עושה צל מרחוק. לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא. פירוש היינו נופה. ואם עבר טמא מפרשינן בגמרא משום דאי אפשר דליכא תחתיה תקרובת, והאילן מאהיל על התקרובת, ותקרובת ע"ז טמאה כמת ומטמאה באהל, לפיכך כשעובר תחתיה טמא. היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור. פירוש כגון שנופה נוטה לרשות הרבים, ואם עבר תחתיה טהור, דהך טומאה דתקרובת ע"ז דרבנן היא, דאע"ג דמייתינן לה מקרא, אסמכתא בעלמא היא, והיכא דגוזלת הרבים לא גזור רבנן. זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. פירוש דבימות הגשמים צלה קשה לירקות ולא מתהני מינה, ובימות החמה טולא מעלי להו ומתהני מינה. ולפיכך אסור בימות החמה. והתרדין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. דטולא מעלי להו לעולם. ר' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנמיה נושרת עליהם והווה להם לזבל. פירוש נמיה, עלין הנושרין. ונמצא נהנה מע"ז. [גמרא] היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור. איבעיא להו עבר או עובר. פירוש הא דקתני במתניתין עבר טהור, דוקא דיעבד בשעבר תחתיה הוא דטהור, אבל לכתחלה אינו רשאי לעבור, או דילמא הוא הדין דרשאי לעבור כיון דגוזלת הרבים. אלא סיפא דתנא עבר משום רישא דתנא עבר. ר' יצחק משמיה דחזקיה אמר אם עבר. כלומר הא לכתחלה אינו רשאי לעבור. ור' יוחנן אמר עובר. כלומר אפילו לכתחלה. ולא פליגי הא דאיכא דרכא אחרינא. פירוש בדאיכא דירכא אחרינא לא יעבור. אמר ליה רב ששת לשמעיה כי מטינא להתם ארהיטני. פירוש הריצני דרב ששת הוה סגי נהור, ואמר לשמעיה שהיה סמוך עליו, כשתגיע למקום אשרה הריצני ואי אפשר אלא לעבור תחתיה [להראות] שקשה עליו לעבור תחתיה. פיסקא. ר' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנמיה הווה להם לזבל וסבר ר' יוסי זה וזה גורם אסור. פירוש והיינו זה וזה גורם, נמיה של אשרה והקרקע, שעל ידי שניהם הירקות גדלים. והתניא ר' יוסי אומר נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי. פירוש אילן של ערלה נוטלין ממנו ייחור ונוטעין אותו, שעצי (אשרה) [ערלה] לא נאסרו אלא פריה, אבל אין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ואסור בהנאה. ואין מרכיבין כפניות של ערלה. פירוש תמרים שאינן מתבשלין ודרכן להרכיב אותן בגוף אילן, כעין הרכבה של אילן באילן, והן עושין ייחורין ונושאין פרי דומיא דנוטע אגוז של ערלה, אלא רבותא נקט בהא דאע"ג דסמדר אסור. ור' יוסי לטעמיה דאסר סמדר בערלה, כדאיתא במסכת ערלה [פ"א מ"ז]. ונקט לה בכפניות משום דבדידהו נהוג עלמא הרכבה באילן ונקט אורחא דמילתא. וכדרך שהיה דרכן להרכיב הכפניות היה דרכן להבריך יחור וכן כפניות תחת הקרקע, והכפניות חונטין יחורין. ואמר רב יהודה מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר. פירוש שאם נטע והבריך והרכיב פירות ערלה בדיעבד ועשו ייחורין ואותן ייחורין עשו פירות הרי הוא מותר משום דהוה ליה זה וזה גורם. פירוש שעל ידי [שניהם הם גדלים ועושין יחור] פרי הערלה והקרקע. אלמא לר' יוסי זה וזה גורם מותר. ואוקימנא דר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי זה וזה גורם מותר. פירוש ובין בימות החמה ובין בימות הגשמים מותר לזרוע תחתיה. לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור אף לא בימות הגשמים מפני שהנמיה נושרת עליהם והווה להם לזבל. ובגמרא אמרינן דלא חיישי לה רבנן משום שמה שמשביח בנמיה פוגם לצל בימות הגשמים ואשתכח דלא מיתהני מע"ז. ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי.
<h2>דף מט.</h2>
ההיא גינתא דאיזדבל בזבל ע"ז. פירוש לאו דיהבוה האי זבל לע"ז, דאין הקדש לע"ז [מ"ד ע"ב], ולא איתסר בהכי. אלא דהאי זבל מהדברים האסורין הקרבין לע"ז. שלחה רב עמרם קמיה דרב יוסף כי האי גונא מאי. כלומר לענין ירקות אם הם אסורין או מותרין. אמר ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. כלומר דזה וזה גורם מותר. ומיהו לכתחלה ודאי אסור לאיהנויי מזבל ע"ז לזבל בו קרקע, אבל ירקות הגדלים בין קרקע מותר וזבל ע"ז הוה ליה זה וזה גורם ומותר. וכן אסור לאיהנויי לכתחלה בצלה וכן בנמיה שלה, ואפילו זורעין תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים, וטעמא משום דכיון דלאו מידי הוא דמתהני בעין, ואין צלה דבר הניכר, זימנין איתיה וזימנין ליתיה, ואפילו איתיה נמי לעולם לאו דבר הניכר הוא, והוי נמי דבר דלית ביה מששא. ונמיה נמי, אי מקמי דהויא זבל הא לא מהניא, ואי לבתר הכי מעורבת היא עם הקרקע ולא מינכרא, והויא נמי מידי דאתיא ממילא לבסוף הוה ליה ירק זה וזה גורם, ולהכי מותר לזרוע תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים.
<h2>דף מט:</h2>
מתניתין. נטל [ממנה] עצים. פירוש מאשרה, דקתני לעיל. אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור אם חדש יותץ ואם ישן יוצן. פירוש חדש יותץ, דהוה ליה גמרו על ידי איסור, שתנוריהן היו של חרס, והסקו הוא גמרו ותיקונו. ישן יוצן. ובהכי שרי שנסתלקו מעשיו בכך. אפה בו את הפת. פירוש בחדש קודם שנתצו, ובישן קודם שציננו. הפת אסורה בהנאה. פירוש ובמסכת פסחים [כ"ז ע"א] אמרינן דהא דאמר הפת אסורה, כמאן דאמר זה וזה גורם אסור. והא איכא זה וזה גורם. בחדש, תנורא דאיסורא ועצים דהיתירא דהסק. בישן תנורא דהיתירא ועצים דהיסק זה דאיסור. ברם למאן דאמר זה וזה גורם מותר, וקיימא לן כן כדתניא הפת מותרת ואפילו תנור חדש גופיה אע"ג דגמרו על ידי איסור, שהסיקו בעצים אסורין, לא בעי נתיצה, אלא בצינון סגי ליה, והדר מסיק בעצי היתר. ואפילו (הכי) לכתחלה שרי למיעבד הכי, משום דכיון דגורם בתרא דהיתירא ואין האיסור ניכר ונראה ותנור ישן גופיה אמרינן התם דבעי צינון אע"ג דהוה ליה זה וזה גורם, ואפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר, וטעמא דמילתא דבעי צינון משום דגורם בתרא דאיסורא ניכר ונראה לעין ומיהו אם עבר ואפה בו את הפת, הפת מותרת, משום דהוה תנור דהיתירא ועצים דהיסק דאיסורא, והוה ליה זה וזה גורם ומותר. דלא החמירו ואמרו (יוסק) [יוצן] אלא מפני מראית העין. ותו אסיקנא בגמרא אפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר, דבתנור ישן (קודם) שהסיקו בעצים אסורין ואפה בו פת קודם שצננו שהפת אסורה. ולאו משום טעמא דגורם בתרא דאיסורא ניכר ונראה לעין, דאי משום הא לא מיתסר פת גופיה, אלא דיו לאיסור לאסור לאפות באותו תנור לכתחלה אבל דיעבד מותר כדאמרן. אבל טעמא משום דקיימא לן דיש שבח עצים בפת, כלומר שהפת האפוי רואין כאילו העצים מעורבים בגופו, הלכך הוה ליה כחד גורם ואסור. נתערבה באחרות ואחרות באחרות כולן אסורות בהנאה. פירוש אבל אם נתערבו מאותן אחרות באחרות מותרות, דהוה ליה ספק ספיקא, דקמייתא גופייהו ספיקא איזו היא של איסור, והשתא נמי ספק ספיקא הני בתרייתא, שמא אין בהם איסור כלל, ואם תמצא לומר יש בהם איסור, הרי כל אחת ואחת ספק שמא אין זו של איסור. ומיהו היכא דנפל בהם בתרייתא רובה דקמייתא הוה ליה כנפל שם איסור ודאי, דמסתמא אותה הפת אסורה ברובא איתא. ואע"פ שאין טעם זה מספיק ראוי לסמוך עליו להתיר מיעוטן הנשאר, אעפ"כ ראוי לאסור התערובת כאילו ודאי נתערב בו האיסור. וכן מוכיח בזבחים בפרק התערובת [ע"ד ע"א].
ר' (אלעזר) [אליעזר] אומר יוליך הנאה לים המלח, אמרו לו אין פדיון לע"ז. פירוש ר' (אלעזר) [אליעזר] אנתערבה באחרות קאי, דהיכא דלא נתערבה ודאי מודה ר' אליעזר דלית ליה תקנה, וגדולה מזו אמרו ביין נסך של גוים שנתערבה ביין היתר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו, ואמרינן נמי דאי בסתם יינן אפילו נתערב יין ביין ממש, ואי ביין נסך, דוקא חבית בחבית, אבל יין ביין אין מתירין לו בכך. וכיון דהתם גבי ימכר כולו לגוים אמרינן גבי יין נסך דלא משתרי בהכי, כל שכן בזו לענין יוליך הנאה לים המלח שגופו של איסור נשאר אצלו והוא נהנה מגופו של דבר, שאין מתירין לו אלא דוקא בנתערבה באחרות, ואההיא הוא דאמרינן יוליך הנאה לים המלח כנגד אותה פת האוסרת שנתערבה יוליך דמיה לים המלח ותשתרי ליה [ד]בהכי לא מתהני מע"ז, אבל פת גופיה לית לה היתר, דהא אית ביה תערובת ע"ז, והוה ליה כיין נסך שנתערב יין ביין דאסרינן. והוי יודע דתקנתא דר' אליעזר קולא מאידך דאמרינן מוכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו. דאילו ההיא לא מתהני מגופא דאיסורא, הלכך הא דשרינן לקמן ביין של גוים בסתם יינן יין ביין ימכר כולו לגוים, דוקא ההיא הוא דשרינן אבל לא שרינן ליה להוליך הנאה לים המלח, אבל חבית בחבית אפילו ביין נסך מתירין לו להוליך הנאה לים המלח, כדמוכח במתניתין דשרינן בנתערבה באחרות להוליך הנאה לים המלח, ואע"ג דפת גופיה אסור משום ע"ז גופיה. והכי מוכח הא דתנן במסכת ערלה פרק שלישי [מ"א] בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים כולן ידלקו דברי ר' מאיר. דסבירא ליה דכי האי גונא חשיב ולא בטיל כדמוכח התם, דר' מאיר סבר כל שדרכו לימנות. וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים, דסבירא להו דכל מידי אית ליה בטול לבד מששה דברים, כדאיתא התם. ומקשינן עלה בירושלמי [פ"ג הי"ג], בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי ידלק לכולי עלמא ואפילו לרבנן, ולא אמרינן ביה תקנתא דימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו, דשאר איסורין דיניה כסתם יינן לגבי הא. ומתרצינן מפני שהוא דברים הניקחין מן הגוים, וחוששין שמא יחזור וימכרם לישראל. ואכתי קשיא לן, אכתי אמאי ידלק ולא אמרינן יוליך הנאה לים המלח, אלא ודאי שמע מינה דכל היכא דאיתיה לגופיה דאיסורא לא אמרינן ביה יוליך הנאה לים המלח, ולא משתרי בהכי. הלכך כללא דהא מילתא אליבא דר' אליעזר. וכי תימא אכתי תיקשי סיפא דהתם, דקתני נתערב באחרים כולן ידלקו, ואפילו רבנן לא פליגי אלא היכא דאיכא למימר יעלו באחד ומאתים, אבל היכא דליכא אחד ומאתים מודו, ואמאי לא אמרינן בה יוליך הנאה לים המלח, כיון דאיסורייהו על ידי תערובת לרבנן מיהת, דלא חשיב להו אלא ששה דברים. איכא למימר אין הכי נמי דבסיפא ודאי איכא תקנתא, כיון דאיסורא הוא על ידי תערובת. אבל (סיפא) [רישא] ודאי לא הוי תקנתא, אלא דעיקר הוא דמשום רבנן אתינן עלה דלא איצטריכא תקנתא כלל שם כל היכא דאיכא אחד ומאתים. הלכך כללא דמילתא אליבא דר' אליעזר, כל איסורין שבתורה בין איסור דבר אחד שישנו לאיסור עצמו כגון נטל ממנה עצים ואפה בו את הפת או יין נסך או סתם יינן שנתערב יין ביין, וכן בגד שצבעו בקליפי ערלה, אסור בהנאה, ולא עבדינן ביה תקנתא דיוליך הנאה לים המלח, וכל זמן שאיסורו מחמת תערובת, כגון שנתערבה הפת באחרות, או חבית יין שנתערבה באחרות בין של סתם יינן בין של יין נסך [דעבדינן בהו תקנתא דיוליך הנאה לים המלח]. אבל ההיא דבגד מיירי בבגד חשוב, ור' אליעזר עושה בתערובתו כמוהו. ורבנן שרו, כיון (דקמא) [דבגד] גופיה אין גופו איסור אלא מחמת צבעה, עולה באחד ומאתים, ואין צריך לומר הבגד שצבעו בקליפי ערלה שנתערב באחרים, בכולן יוליך הנאה לים המלח ומותר. והוא דהואי מידי דלא חשיב, כגון קיתון קטן או בגד דלא חשיב, אבל כל מידי דחשיב, דהוי בכלל דבר שדרכו לימנות, לא בטל לעולם ואוסר תערובת ואפילו באלף לקמן [ע"ד ע"א] ולא אמרינן ביה תקנתא דר' אליעזר, ולפי מה שפירשנו לפנינו אין חילוק בין דבר שבמנין לדבר אחר לענין תקנת תערובת, אלא לאיסור גופיה דאין לו ביטול להתיר הנאת גופו של איסור או דמיו, אבל תערובתו לעולם יש לו תקנה, חוץ מאיסורי ע"ז שנתערבו גופן. והוא הנכון. אבל לענין תקנת רשב"ג, שהיא ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו תקנה זו רווחת והיא בכל דבר שאין לחוש בו שמא יחזור וימכור לישראל, אע"פ שנתערב בו גופו של איסור ממש, חוץ מאיסורי ע"ז. ודוקא בגופן, כגון פת עצמה שנאפה בעצים אסורין של ע"ז או יין נסך ממש שנתערב יין ביין, והא דאמרינן דאמרו לו אין פדיון לע"ז, לאו למימרא דר' אליעזר פליג בהא [וסבר] יש פדיון, דכולי עלמא [ס"ל] אין פדיון לע"ז, אלא הכי קאמר הא כעין פדיון היא, ואין פדיון לע"ז. אמר רב חסדא אמר רב הלכה כר' אליעזר דאמר אם נתערב הפת או הבגד באחרים יוליך הנאה לים המלח ומישתרו להו כולהו. פירוש יוליך הנאת אותה פת כולה לים המלח, דכולה חתיכה דאיסורא הוא ומשתרו (להו כולהו פירוש יוליך הנאת אותה הפת כולה לי) בהנאה דוקא ולא באכילה, דלא אתיא תקנתא אלא לאשתרויי בהנאה. ההוא גברא דאיערבה ליה חבית דסתם יינן בחמריה אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ארבעה זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ואידך תשתרי לך בהנאה. פירוש הא דכתב רבנו ז"ל, חבית דסתם יינן בחמריה, אפשר דהכי הוה [גירסא] דיליה ומעשה שהיה כך היה, ומיהו דוקא חבית בחבית, אבל נתערב יין ביין לא אמרינן יוליך הנאה לים המלח, דלא שרי בהכי, והוא הדין אפילו לחבית יין נסך חבית בחבית. אבל בנסחי דידן כתיב סתמא דאיערבה חביתא דאיסורא בחמריה, ואפשר דמשום יין נסך לא שכיח נקט רבנו ז"ל בפירושו מאי דמסתבר ליה קושטא דסתם יינן הוה. ומאי דאמרינן ואידך לישתרי לך בהנאה מוכח כמה דפרישנא, דתקנתא דאמר יוליך הנאה לים המלח דוקא לאישתרויי בהנאה אבל לא להתיר באכילה ושתיה חס ושלום לא אמרה אדם מעולם.
מתניתין. כיצד מבטלה. פירוש אאשרה קיימינן כיצד הגוי מבטלה. קירסם וזירד. פירוש קירסם שנטל ממנה קסמין יבשין. וזירד שנטל ממנה זרדים לחים. ונטל ממנה מקל או שרביט אפילו עלה הרי זו בטלה. פירוש כיון שעקר ממנה כלום לצרכו הרי זה ביטול. שפייה. פירוש ששיפה אותה ונטל ממנה בידים לצרכה אסורה. פירוש אם עשה כן לתיקון שלה כדרך שעושין באילנות אסורה, שאין זה ביטול. שלא לצרכה מותרת. פירוש שזה ביטול. ואותן שפאים מה תהא עליהם. פירוש שפה אותה לצרכה, דאכתי היא קיימא באיסורה. פליגי בה רב יהודה וחייא בר רב חד אמר מותרין. פירוש דאינהו גופייהו בטילי, דלאו דעתייהו עלייהו. וחד אמר אסורין. דבתרה גרירי. תניא כמאן דאמר מותרין גוי ששיפה ע"ז לצרכו היא ושפאיה מותרין לצרכה היא אסורה ושפאיה מותרין, וישראל ששפה ע"ז בין לצרכו בין לצרכה בין היא בין שפאיה אסורין. פירוש דאין ישראל מבטל ע"ז. פירוש וגוי ששפה ע"ז לצרכו ולצרכה הוה ליה כלצרכה ואסורה. איתמר ע"ז שנשתברה מאיליה. פירוש שמועה זו קוראה ואומרת פירוש, שהרי למעלה נחלקו בענין זה בפירוש ר' יוחנן וריש לקיש, ולא [מסתברא] דליפלגי השתא בהאי פלוגתא גופה רב ושמואל, וגמרין מסתם לה סתמי אלא ודאי ענין אחר הוא, והוא דבר הלמד מענינו, דאילו במתניתין תנן גבי שפאיה מה תהא עליה, והשתא אתינן למימר להאי גיסא ואיכא למימר להאי גיסא. איכא למימר דאפילו ריש לקיש דשרי לעיל, התם הוא בנשתברה כולה, אבל הכא דעיקרה קיים ודאי אסורה דלא מייאש מינה ושברים גופייהו בתריה גרירי. אי נמי אפשר דאפילו ר' יוחנן דאסר לעיל, התם הוא בנשתברה כולה דדעתו להחזירה, אבל הכא דעיקרה קיים ודאי איאושי מייאש מהנהו שברים, מימר אמר ע"ז גופה לא ניחא להו בהו. ובדין הוא דר' יוחנן הוה יכול לתרוצי ליה הכי לריש לקיש לעיל בחדא מתיובתא דמותיב ליה אהא דנשתברה מאיליה, אלא דעדיפא ליה מאי דשני ליה בגמרא, אשתכח דההיא פלוגתא לא שייך כלל בההוא דלעיל. ואמר רב. פירוש אהא. צריכה לבטל כל קיסם וקיסם. פירוש שכל שבר ושבר נאסר בע"ז וצריך ביטול. ושמואל אמר אין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה. פירוש סבר שמואל דהני מילי היכא דאיכא אורחא, כגון אשרה דאורחה דנפלי מינה קסמי ונתרי טרפי כי האי גונא לא חשיב ביטול, משום דנפלי דרך גדילתה, ואם בא להתירה צריכה ביטול אחר. אבל בעלמא דלאו הכי אורחא אינה צריכה ביטול אחר אלא כל שנשבר ממנה מותרת דאיאושי מייאש מהנהו שברים כיון דעיקרם קיים. ובגמרא אמרינן דאפילו רב מודה בשברים לשמואל בעלמא בע"ז דלאו דחוליות כל היכא דעיקר ע"ז קיים דהנהו שברים מותרים. ולא פליג עליה אלא בע"ז של חוליות והדיוט יכול להחזירן. ובהא אמר רב אע"ג דעיקר ע"ז קיים כיון דהנהו שברים הדיוט יכול להחזירן מהני דלא מיאש, סבר ע"ז גופה לא קפדא, ולהכי אינה בטלה. וכתב רבנו ז"ל והלכתא כרב דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי. ודוקא כשההדיוט יכול להחזירן אבל אין ההדיוט יכול להחזירן מותרין. פירוש דכיון דעיקר ע"ז קיים איאושי מיאש מהנהו שברים. תנו רבנן הלוקח גרוטאות של גוים ומצא בהם ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר. פירוש משום מקח טעות כדאיתא בהדיא בגמרא [ע"א ע"ב]. הא לאו הכי לא הדרא, דמשיכה בגוי קונה, כדמוכח בבבא מציעא [מ"ז ע"ב]. ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח. פירוש דהויא לה ע"ז ביד ישראל, ואין לה בטלה עולמית. ואע"ג דמדינא הדרא משום מקח טעות, מכל מקום כיון דנתן מעות ומשך מיתחזיא כע"ז ביד ישראל, ואסורה מפני מראית העין. וכן מפורש בגמרא [ע"א ע"ב].
ר' ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס אסורות ושתים מותרות וחכמים אומרים את שהוא נראה עמו אסור את שאינו נראה עמו מותר. פירוש דרך מקצת גוים שבאותו זמן לעבוד ע"ז ששמה מרקוליס, וצורת ע"ז [זו] אבן מכאן ואבן מכאן ואבן אחת על גביהם. ודרך עבודתה לזרוק לה אבנים, ואותן אבנים אינם נאסרות מטעם תקרובת ע"ז אע"ג דתקרובת ע"ז בעלמא מיתסר, משום דלא מיתסר תקרובת ע"ז בעלמא אלא כי הוי כעין ארבע עבודות שבפנים, דהיינו זביחה והקטרה וזריקת דם וניסוך. הא לאו הכי ההוא תקרובת לא מיתסר כדמוכח בגמרא, אלא שאותן אבנים בעלמא נעשות ע"ז ששתי כונות יש באותן אבנים הנזרקות, האחת לתקרובת לעיקר מרקוליס, דהיינו שתי אבנים זו בצד זו ואחת על גביהן, והשנית שתהיינה הן עצמן ע"ז לפי דעת חכמים. ור' ישמעאל לא סבר לה הכי דהן עצמן ע"ז, והיינו דאמר ר' ישמעאל דשלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס אסורות והוו שלש, חיישינן שמא הן עצמן מרקוליס, ואע"פ שאין לאחת מהן על גבי השאר, לפי שכך דרכן לפעמים לעשות מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ובקטן אין אחת מהן על גבי השאר אלא כולן שוות זו בצד זו, ולפיכך שתים מותרות, דליכא למיחש בהו למידי, דלית בהו צורת מרקוליס כלל לא גדול ולא קטן כיון דליתנהו אלא שתים. ולתקרובת ע"ז ליכא למיחש, דלא מיתסרן משום הכי כדאמרן. וסבר ר' ישמעאל דאבנים הנזרקות למרקוליס אין בהם אלא משום תקרובת ע"ז, ומשום הכי אמר שתים מותרות. [וחכמים] אומרים את שהוא נראה עמו אסור, ואפילו שתים ואפילו אחת, דכל שנראה שזרקום לשם ע"ז אסור. ולאו משום תקרובת ע"ז, דלא מיתסרן משום הכי כדפרישנא, אלא משום אותה כונה אחרת שיש שם כן, שהן עצמן ע"ז. ואע"ג דאבן אחת או שתים אין נעשות ע"ז, הני מילי לכתחלה בפני עצמן, כדמוכח בגמרא. אבל [זרקן לצד] מרקוליס נעשות הן ע"ז. ואת שאינו נראה עמו מותר, דכיון דאינו נראה עמו הרי זו ראייה שלא זרקום שם בשביל מרקוליס. והא מילתא תליא בקירובא, בתוך ארבע אמות מיקרי נראה, וחוץ לארבע אמות אינו נראה. והכי מוכח בגמרא. ועד כאן לא פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא אלא באבן אחת או שתים, שר' ישמעאל אומר מותרות וחכמים אומרים דוקא בשאינו נראה אבל בשנראה עמו אסורות, אבל בשלש לא פליגי, דכולי עלמא מודו דהיכא דנראה עמו דהיינו היכא דבצד מרקוליס אסורות והיכא דלאו בצד מרקוליס מותרות.
<h2>דף נא:</h2>
מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרות. פרכילי ענבים ועטרות של שבלים יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח הרי זה אסור. פירוש קיימא לן דנויי ע"ז אסורין מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. ורישא דאמר הרי אלו מותרין, כשמונחין עליו בענין שאינו לנוי, וכן כסות מקופלת ומונחת על ראשו וכל כיוצא בזה. וכן הכלים והמעות בענין שאינו לנוי. וסיפא דאמר הרי זה אסור לא משום נוי ע"ז אלא משום תקרובת ע"ז. והיינו דתלינן במה שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, כלומר והוי מידי דתקרובת והוי כעין פנים, דלא אסרה תורה אלא כעין פנים, כלומר כעין ארבע עבודות של [מ]קדש. ונפקא לן מדכתיב זובח לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו, הרי שאסר זביחה רק לשם לבדו. וקיימא לן בהאי קרא תרתי, מדלא כתיב עובד לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו וכתיב בהדיא זביחה, שמע מינה תרתי, חדא לענין חיוב העובד וחדא לענין תקרובת. חדא לענין חיוב העובד דלא מיחייב אלא בכעין פנים דומיא דזביחה, אלא אם כן היכא דהוי כדרכה, דנפקא לן מדכתיב איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם. וחדא לענין תקרובת שאינו אסור אלא שכעין פנים, דומיא דזביחה, דהיינו כעין עבודת המקדש אליבא דר' יוחנן דהלכתא כותיה. ומה שאינו כעין פנים נהי דעובד מיחייב היכא דהוי כדרכה, אבל תקרובת עצמו אינו נאסר, כדמוכח בגמרא, אלא אם כן היכא דהוי כעין פנים, דהיינו כגון ד' עבודות של פנים אליבא דר' יוחנן דהלכתא כותיה אע"ג דהוי כעין זביחה דהוי דבר המשתבר לא מיחייב לעולם אלא דומה ממש לעבודת שבמקדש. והכי מוכח בגמרא. וכל הני דאמרינן במתניתין בכולהו איכא כעין פנים, יינות שמנים וסלתות פשיטא דהוי כעין פנים, דכולהו איתנהו במקדש, ניסוך היין, שמנים וסלתות למנחות, והיינו הקטרה. וחיישינן דעביד בהו תקרובת בהכי אסורין. ואע"ג דקיימא להו בעין וכי האי גונא לאו עבודה שבמקדש הוא, איכא למימר שמנים וסלתות חיישינן שמא הקטיר מהם קצת ואלו שיריים מהם וכי האי גונא איכא במקדש לגמרי, שהרי לא היה הכל קרב אלא קצת מהן דיו, הוה ליה לגמרי כעין [פנים]. עטרות ופרכילי ענבים פרכינן לה בגמרא היכי הוי כעין פנים. ופריש לה כגון שבצרן מתחלה לכך, כלומר לשם ע"ז לגמרי, שהבצירה עצמה לכונת עבודה, שבאותה בצירה דהוי דבר המשתבר הוא עובדה. ותימה אכתי היכי חשיב כעין פנים, דהא אנן לר' יוחנן דהלכתא כותיה לא חייש משום דבר המשתבר לעולם עד דהוי ממש כעין [פנים], דומה ממש לאחת מארבע עבודות שבמקדש שהן זביחה וזריקה וניסוך והקטרה. ואפשר דכיון דאיכא ביכורים במקדש דמייתי ענבים. ובבצירה גופה איכא כעין זביחה, דהוא דבר המשתבר בין הני תרי טעמי חשבינן לה כעין פנים.
אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב [מניין] לתקרובת ע"ז שאין לה בטלה עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה. כלומר ואין היתר לאיסורו. אף תקרובת ע"ז אסור בהנאה. כלומר ואין לו תקנה עולמית. ומת דאסור בהנאה גמרינן לה מהיקישא דשם שם ממרים, כתיב גבי מרים ותמת שם מרים, וכתיב גבי עגלה ערופה דקימא לן דאסורה בהנאה, וערפו שם. אמר רב חייא בר אשי כל שהוא לפנים מן הקיקלון אפילו מים ומלח אסור חוץ מן הקיקלון דבר של נוי אסור דבר שאינו של נוי מותר. פירוש קיקלון, מחיצה שנותנין בבנין ע"ז דרך קלון לה, וכדמוכח דכי אמרינן בכל שהן לפנים מן הקיקלון ואפילו מים ומלח, משום חששא דתקרובת הוא דאמרינן עלה. דהא [איתא] בגמרא דאין קיקלון לפעור. ופרכינן למאי, אילימא דפנים כלחוץ דמי, כלומר דלא ניחוש בה למים ומלח אפילו הן בפנים, משום דלא חשיבי, וכי האי גונא לא מקרבי ליה, השתא פעורי מפער קמיה, מים ומלח לא מקרבי ליה. פירוש השתא פעורי מפערי קמיה, דפוער עצמו לפעור אמרנא בו זו היא עבודתו, כל שכן דכל מידי מקרב ליה ואפילו מים ומלח, אלמא מעיקרא נמי משום תקרובת אתינן עלה. ומים ומלח נמי דאסרינן משום תקרובת, משום דהוי כעין פנים. שאף במקדש מים לניסוך ומלח לקרבן, ואע"ג דהא דמלח לאו בכלל ד' עבודות, כיון דהוא במקדש נמי משתבר, כעין פנים הוא כעין זביחה כל היכא דאיתנהו להני תרי טעמי חשיב פנים לגמרי כדפרישנא לעיל. וחוץ מאותה מחיצה דבר של נוי אסור, דחיישינן דילמא נוי ע"ז הוה. דבר שאינו של נוי מותר, דכיון דלאו נוי, לתקרובת ע"ז לא חיישינן כיון דחוץ מן הקיקלון, דאם איתא לפנים הוה.
פיסקא. ולענין נרות של שעוה שמדליקין היום בפני ע"ז משתכח דלאו תקרובת ע"ז הוא, והוא לא מיתסרי משום תקרובת דלאו כעין פנים הוא בארבע עבודות, כדמוכח בגמרא אליבא דר' יוחנן דהלכתא כותיה דכעין פנים בד' עבודות בעינן, דהיינו זביחה וזריקה וניסוך והקטרה, כדפרישנא. ואע"ג דהוה הדלקה במקדש מכל מקום לא הוי דבר המשתבר דליהוי כעין פנים. בין הני תרי טעמי, כדאמרינן לעיל. ואפילו בשעשאן מתחלה לכך דאיכא שבירה, היינו מתכוין לעובדה בכך. ולא חשיב משתבר אלא כדאמרינן במתכוין לעובדה מתחלה לכך. ובהדלקה ליכא דבר המשתבר. ובר מן דין, דהא פשיטא מילתא דלאו תקרובת [הן] אלא (מש מנין) [משמשין], וכיון שכבו אותן או שמוכרין אותן (ד)הוי ביטול, דלא גרע מע"ז שהניחוה עובדיה ואין עתידין להחזיר, דבהא ודאי ידעי דמקלא קלו. וכן הפת הבא לשם, ואפילו לחם אונים שלהם לית בהו ענין המשתבר. וכיון דכן לא מיתסר, וגם מחתות החטאים האלה בנפשותם משמשי ע"ז הוא דהוו, ומכירתן זו היא ביטולן. וכן דעת רבנו נ"ר.
מתניתין. ע"ז שהיתה לה גינה או מרחץ נהנין ממנה שלא בטובה ואין נהנין ממנה בטובה. פירוש בין בשכר בין שמחזיק להם טובה חנם הכל אסור כדמוכח בגמרא. וכענין זה לענין שביעית [עדיות פ"ה מ"א]. היה שלה ושל אחרים נהנין ממנה בטובה ושלא בטובה. פירוש ואפילו בנותן שכר לכומרים לפום חד לישנא דגמרא, ואין צריך טובת חנם, דכיון דלא מייחדא לגמרי לא מיתסר. דאפילו כי מייחדא נמי לע"ז לא מיתסר מדינא, דאילו מן הדין אין הקדש לע"ז, אלא מראית העין אסרו רבנן, וכשהוא לפניה ממש שהוא לפניה דרך נוי, וכל זמן שנהנה שלא בטובה כלל ליכא איסור כלל ואפילו משום מראית העין, שאינו אלא דרך בזיון לה, אבל בטובה כלל מחזי כנהנה מע"ז. אבל משום מהנה לע"ז ליכא, שאותן מעות אינן לע"ז אלא לכומרים. הא במהנה לה, אפילו כשאותה גינה רחוקה ממנה אסור כל זמן שהדבר ידוע שהכומרים יתנו לאותה ארורה. ואע"ג דאמרינן לעיל [י"ג ע"א] בגמרא דנהנה אסור מהנה מותר. התם איתמר לענין מקח, שלוקח דבר מגוי בירוד, וע"ז חוזרת וגובה מן הגוי חוק הקבוע לה במכס, יד הגוי באמצע, וכי האי גונא לא מיתסר משום הכי כל זמן שתגיע הנאה לע"ז מיד ישראל אסור. וכדאמרינן נמי התם בההיא שמעתא דלעיל בגמ'. ומיהו לא מיתסר הכא אלא ליטול מן הגינה (בתורת) [בטובת] כומרים כלל, אבל עבר ונטל אינו נאסר כלל, שלא אסרו אלא טובת הכומרים כלל במקום זה בלבד, כלומר בגינה שלפניה, משום מראית העין בעלמא וכדפרישנא. אמר אביי בטובה בטובת כומרים שלא בטובה שלא בטובת כומרים לאפוקי טובת עובדיה דשרי. פירוש דלא אסרינן אלא בטובת כומרים ומשום מראית העין, וכדפרישנא. אבל בטובת שאר עובדיה דלאו כומרין לא אסרי. איכא דמתנו לה אסיפא היה שלה ושל אחרים נהנין ממנה בטובה ושלא בטובה אמר אביי בטובת כומרים ושלא בטובת כומרים. פירוש דאפילו בסיפא אסור בטובת כומרים. מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא. פירוש דמיתסר בטובת כומרין, דמיחדא לה כולה לע"ז, ומאן דמתני לה ארישא, אבל סיפא, כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כומרין שפיר דמי. פירוש והלכתא כלישנא בתרא, הילכך אפילו שלה ושל אחרים אסור בטובת כומרין.
מתניתין. ע"ז של נכרי אסורה מיד. פירוש משעת עשייתה. וישראל משתעבד. פירוש בגמרא מוכח לה שפיר מקראי. נכרי מבטל ע"ז שלו ושל אחרים, וישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי. המבטל ע"ז ביטל משמשיה. פירוש דמשמשיה בתרה גרירי. ביטל משמשיה משמשיה מבוטלין והיא אסורה. כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע"פ שלא חסרה בטלה. פירוש פחסה שהפסיד צורת פניה. רקק בפניה השתין בפניה גיררה וזרק בה את הצואה הרי זו אינה בטלה [מכרה או משכנה ר"מ אומר ביטל] וחכמים [אומרים] לא ביטל. וכי מאחר שלא חיסרה היכי ביטלה. פירוש אפחסה קיימינן, היכי קתני אע"פ שלא חסרה בטלה, כיון דלא חסרה אמאי בטלה. אמר ר' זירא שפחסה בפניה. פירוש שהפסיד צורת פניה, כדפרישנא לעיל והא חשיבא כחסרה.
<h2>דף נג:</h2>
עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת. פירוש דהנחה חשיב ביטול. בשעת מלחמה אסורה. פירוש דאכתי דעתייהו עלה. בימוסיאות של מלכים הרי אלו מותרין מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברים. פירוש בימסיאות של מלכים, אבני גזית שמתקנין אותן להניח עליהם ע"ז וקובעין אותן בדרך, ומושיבין עליהם ע"ז בשעה שהמלכים עוברים, והוו משמשי ע"ז. ואמרינן בגמרא דלהכי מותרין, שהמלכים מניחין אותו דרך והולכין בדרך אחרת. כלומר לפעמים, וכיון דכן לאלתר מיאשי מיניה משום דלא קביעא, והוה כע"ז שהניחוה עובדיה ואין עתידין לחזור על אותו בימוס, דבימוס לאו דבר חשוב הוא שדעתייהו עלייהו, דאי נמי מימלכי לאפוקי בההוא דוכתא ע"ז, מתקני לתמן בימוס אחר, וכיון (דהוו) דלאו מידי דקביע דעברי מלכים בההוא אורחא, לאלתר מיאש מיניה מההוא בימוס.
<h2>דף נד:</h2>
שאלו את הזקנים ברומי. פירוש דבר זה נשאל לחכמי ישראל ברומי. אם אין רצונו בה מפני מה אינו מבטלה. פירוש אם אין רצונו של הקב"ה בע"ז למה אינו מבטלה. פירוש שהכל מודים שהקב"ה יתעלה שמו אדון על הכל ובידו לבטל הכל, אלא שהם טועים שהם סבורים שבכך רצונו של הבורא יתעלה שמו לעבוד לאותה צורה, שיהא בצורת כוכב או בצורת כך וכך, והוא נתן בה כח להיטיב ולהרע, כאדם שנותן רשות למשמשיו. יתעלה הבורא מדבריהם. והביאו ראיה שכן הוא, שאם לא כן מפני מה אין הקב"ה מבטלן. אמרו להן אילו לדבר שאין צורך לעולם היו עובדין היה מבטלה הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים אמרו להם אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם ויקיים דבר שצורך לעולם בו אמרו להן אף הוא מחזיק ידי עובדיהן של אלו יאמרו שאלהות הן שהרי אלו לא בטלו.
<h2>דף נה.</h2>
לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע"פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. פירוש, הענבים לאחר שהביאו אותן בגת ודרכו אותם שם קרי גת בעוטה. שעל שם שבועט בהם ברגליו בשעת דריכה מיקרי בעוטה. ודרך הדורכין לאחר שדרכו קצת, לאסוף הענבים הדרוכין כדי לחזור עליהם ולדרכן, פעמים אוספין אותן באמצע הגת, פעמים בצדו, ואותה אסיפה מיקריא תפוח. וקתני שלוקחין גת בעוטה מן הנכרי שדרכוה גוים, ואע"פ (שדרכוה) [שהדרך] שהדורך נוטל בידו הענבים מתוך הגת ונותן לתוך התפוח, נמצא נוגע בידיו ביין, אין בכך כלום, שאינו נעשה יין נסך במגע גוי עד שירד לבור, שאין עליו תורת יין ליאסר במגע גוי עד אותה שעה. ירד לבור מה שבבור אסור. פירוש אם נגע בו גוי. דמההיא שעתא איכא עליה תורת יין. והשאר מותר. דלעולם כל זמן שהוא בגת מה שבגת אין עליו תורת יין ליאסר במגע, ואפילו לאחר שירד קצת היין בבור, ובור זה הוא גומא גדולה שעושין לפני הגת לקבל בו היין אחר דריכה קודם שיתנו אותו בכלים, ופעמים נותנין שם כלי לקבלו, ומשם מוליכין אותן לכלים שמונח בהם.
דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרין עמו. פירוש קיימא לן דיין נסך אסור בהנאה ואסור להשתכר בו ואם נשתכר בו שכרו אסור כדאיתא לקמן בהדיא [ס"ב ע"א]. ואפילו הכי דורכין עם הנכרי בגת, דאכתי לא מיתסר כלל כל זמן שהוא בגת, כדפרישנא לעיל. אבל לא בוצרין עמו. פירוש קיימא לן [ב"מ כ"ב ע"א] דאין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו מים או משקה לרצון הבעלים, שהבעלים רצו באותם מים או באותו משקה שיפלו על אותו אוכל, או אוכל אחר ונפלו על אוכל זה, ודבר זה קרוי הכשר. ופירושו תיקון, כאילו פירות לא נתקנו ולא נגמרה מלאכתן עד שיפול עליהם מים. ומחמת כך אינם ראוים לקבל טומאה, דלא חשיבי אוכל. (או) [אבל] אחר הכשר זה חשיבי מתוקנין וחשיבי אוכל לקבל טומאה. וקיימא לן [ל"ט ע"ב] נמי דבוצר לגת הוכשר באותו משקה שנסחט מן הענבים הבא מהם ונופל עליהם ואע"פ שאין משקה זה לרצון הבעלים ביוצא מהם קודם שירד לגת, לפי שדרך ענבים להביאם בסלים, ומשקה זה היוצא מהן הולך לאיבוד ונפסד מן הבעלים, וכל משקה שאינו לרצון הבעלים אינו מכשיר, אעפ"כ משקה זה מכשיר במקום זה, שגזרה הוא שגזרו חכמים במקום שחששו שמא יבצרנו בכלים סתומין ומקבלין המשקה ואינו הולך לאיבוד, ורוצין הבעלים באותו משקה, שנוח להם שיסחטו הענבים בתוך הכלי כדי שיחזיק הכלי הרבה מהם, לפיכך אין בוצרין עם הנכרי, דסבר האי תנא דאסור לגרום טומאה בחולין שבארץ ישראל. ואם בא לבצור עמו הרי הגוי שהוא טמא מטמאן לאלתר, שהרי הן מוכשרין, כדפרישנא, וישראל הבוצר עמו גורם לזה טומאה זו. ואע"פ דבלאו איהו נמי מיטמאי, אפילו הכי אסור גרמא זו, דסיוע זה שמסייעו וטומאה זו זימנין דהוא דאורייתא, כגון שבוצר בכלים סתומין, ולפיכך אסרו לעולם לבצור עמו, אבל דריכה היינו טעמא דלא מיתסרא ושרינן בה אע"ג דאסרינן בבצירה, דמיירי שכבר נטמאו על ידי הגוי, ומניחין לגוי לדרוך קצת תחלה כדי שיהו ודאי כולן טמאין על ידי גוי טומאה דאורייתא, ואפילו בבוצר בסלים דלא איטמו דאורייתא.
<h2>דף נה:</h2>
ישראל שהוא בוצר בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו. פירוש לא בוצרין מטעמא דאמרינן בגוי, ולא דורכין, אע"ג דהא כבר נטמאו, דכולה בחדא גונא מיירי, ומאי דשרי בגוי, דהיינו דריכה ובנטמאו כדפרישנא, אסר בישראל. וכי היכי דלעולם בגוי בניטמאו, הכא נמי בנטמאו. ואע"ג דבגוי שרי בישראל אסיר, משום דבישראל איכא טעמא אחרינא, דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, דישראל פעמים שמטמא היין בשעת דריכה מדינא דאורייתא, דפעמים שבוצר בסלים, ואינם מוכשרים מן התורה לקבל הטומאה עד שהם בגת, ואע"פ שדרכן ישראל קצת ונטמאו כבר, מכל מקום כיון שבשעת דריכה טומאתן בכל הדריכה אסור לסייען, דהיינו דאהני לן טעמא דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, דאסור לסייעו בכל אותו מעשה, מה שאין כן בטעמא דגרם טומאה, דאין אותו איסור אלא בשעת טומאה בלבד ומכאן ואילך מותר. אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת ואפילו בישראל, ואע"ג דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, משום דאין כאן עבירה לזה שמסייעו, שכבר נטמאו, ונעשה כל מעשה טומאתן. וזה אחר מעשה הוא. וכן נחתום העושה בטומאה לא לשין עמו ולא עורכין עמו. פירוש דמיטמאי בשעת לישה דהוכשרו, ובכל מעשה אסור לסייעו. אבל מוליכין עמו פת פלטר. דהא כבר נטמאו, ומאי דהוה הוה וזה מעשה אחר הוא.
אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. פירוש כיון שהתחיל לימשך מצד לצד ויש שם יין צלול בתוך הגת שפירש לעצמו ואינו מעורב עם הענבים. נעשה יין נסך ליאסר במגע גוי מה שנמשך בלבד, אבל שאר יין שבגת המעורב עם הענבים אינו נאסר. וכן אמרו בתוספתא [פ"ח ה"ב], הלוקח עביט של ענבים מן הגוים ומצא בהם גממיות של יין, שתחת הענבים מותר, בצדיהן אסור. והתנן ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור התם בגת פקוקה ומלאה. פירוש מלאה, ושוב אין היין שבה נמשך מצד לצד, ואין שום צד בגת שיהא בו יין צלול כלל, אלא כולו מעורב עם הענבים. ופקוקה, שפקק צנור שבגת שהוא רחב וארוך, דלא סגיא דלא מימשיך התם, ולהכי בעינן פקוקה, שנסתם כל אותו צנור. וכי תימא תיקשי ליה מרישא דקתני אע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח, והכי כשנעשה התפוח אי אפשר שלא יהא שם יין נמשך. איכא למימר דמתניתין בתחלת עשיית התפוח, דאכתי ליכא יין צלול אלא הכל מעורב, וקאמר דאע"פ שנוטל בידיו מן הענבים ונוגע ביין בתחלת עשיית התפוח אינו נעשה יין נסך. תא שמע ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. פירוש קתני בהדיא והשאר מותר, ובודאי משנה יתירא היא דשנינו לה במאי דתני מה שבבור אסור. וכיון דכן מאי דתני והשאר מותר למה לו למימרא [אלא ודאי למימרא] דאפילו הוא דומיא דמה שבבור, דהוא יין צלול מותר. ותו מגופה דלא אסר אלא במגע מה שבבור, והלא בגת עצמו יש שראוי לחוש לאסור בנוגע בו מאי דאיכא בצנור מיהת, דכיון דירד לבור לא סגיא דליכא בצנור יין נמשך צלול. אמר רב הונא לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתניא בראשונה היו אומרים דורכין עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא. כלומר משום דמעיקרא סבר דאפילו מה שנמשך בגת לא מיתסר ואין עליו תורת יין לעולם, כל זמן שהוא בגת עד שירד לבור. חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת. פירוש כלל כלל, ואפילו בגת פקוקה ומלאה. משום דרב הונא. פירוש דסבירא לן כותיה, למימרא דכל זמן שנמשך ואפילו בגת נאסר במגע גוי, וכיון דכן אסרו לדרוך עמו לעולם, גזרה שמא ימשך היין וידרוך עמו אחר כך. וגזרו בזה לפי שהוא דבר מצוי. וכן הלכתא. ומיהו לאחר שבא בגת, אבל קודם לכן מותר, דעד ההיא שעתא לא חשיב חמרא, ולא גזרו ביה רבנן. דאי לא תימא הכי אם כן אמאי נקט הכא במשנה אחרונה אין דורכין, אפילו בצירה נמי אסורה, כגון בוצר בכלים סתומין ויש בתוכן הרבה, אלא ודאי כדפרישנא דלא חשיב חמרא, והא דתני במתניתין אבל לא בוצרין, התם הוא משום טומאה וכדפרישנא לה, וכדמוכח לקמן בההיא דתניא גוי שהביא ענבים בסלים ובדרדורים, דשרינן אע"פ שהוא מזלף עליהם. רבנו נ"ר.
<h2>דף נז.</h2>
ההוא גוי דהוה סליק בדיקלא לאיתויי לוליבא בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכונה שרייה רב לזבוני לגוים. פירוש דנגע גוי בעצמו ביין, ושרייה רב בהנאה, דסבר רב דמגעו שלא בכונה מותר בהנאה. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך. פירוש וקל וחומר הוא השתא תינוק דלא ידע בע"ז עושה יין נסך, כל שכן למגע גוי גדול שלא בכונה דאסור. אמר להו אימור דאמרי אנא בשתיה בהנאה מי אמרי. פירוש דלא אסרי אנא בתינוק בן יומו אלא בשתיה. גופא אמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך אבל הלוקח עבדים מן הגוים ומלו וטבלו לאלתר אינן עושין יין נסך. פירוש מלו וטבלו לשם עבדות, ואע"פ שמלו וטבלו על כרחן, שאפשר בכך למולן ולהטבילן על כרחן לשם עבדות כדאיתא ביבמות [מ"ז ע"ב], אפילו הכי אינן עושין יין נסך במגען. ורב נחמן אמר שמואל קטן בן יומו אינו עושה יין נסך שאינו עושה יין נסך אלא מי שיודע בטיב ע"ז ומשמשיה אבל הלוקח עבדים מן הגוים אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שישתקע שם ע"ז מפיהם. פירוש והוא שמלו וטבלו על כרחם, אבל לדעתם ולרצונם הרי הם כישראל גמור. וכמה. פירוש עד כמה שיעור שישתקע שם עבודה זרה מפיהם, שעד אותו זמן הוא עושה יין נסך. א"ר יהושע בן לוי עד שנים עשר חדש. פירוש הא דר' יהושע בן לוי לאו אהא [אמרה], דר' יהושע בן לוי (קימא) [קשיש] טובא מדשמואל ולא אתי לתרוצה לשמעתיה. אלא [אהא] דפרק החולץ [שם מ"ח ע"א] וגבי הלוקח עבדים מן הגוים מגלגל עמהם שנים עשר חדש מכאן ואילך אינו רשאי להשהותן אלא אם כן מל אותן ומטבילן, (אינהו נסבו) [ונסבו] למימר דהוא הדין להכא דנקטינן האי שיעורא ולאו דתהוי מוכחא, אלא באומדנא בעלמא אמרינן דתהוי שיעורא, דהא כי ההיא, והא דאמר שמואל [לא מיירי] אלא בקטן דליתיה כלל בתורת ניסוך, אבל מודה שמואל, דגדול ונגע שלא בכונה דודאי אסור בהנאה. כתב רבנו (נ"ר) [ז"ל], ואיפליגו רבוואתא בהא מילתא, איכא מאן דסבירא ליה כרב, דהלכתא כרב באיסורי. ואיכא מאן דסבירא ליה כשמואל ואמר מדקא מפרש ר' יהושע בן לוי מימרא דשמואל שמע מינה סבירא ליה כותיה ע"כ דברי רבנו (נ"ר) [ז"ל]. הביא רבנו דברי רב ודברי שמואל במחלוקת שחולקים זה עם זה בין בגוי בין בעבדים, דהא דרב ושמואל לאו בהדיא איתמר, דרב לא איירי בהדיא בעבדים, אלא דנקט גוי בלחוד. ושמואל לא איירי בהדיא בגמרא אלא בעבדים שמלו וטבלו בלחוד והכא בגמרא מייתינן אשמעתייהו חדא מתניתא דתניא הלוקח עבדים מן השוק שמלו (וטבלו) [ולא טבלו] וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו רוקן ומדרסן בשוק טמא. פירוש כדין זב שרוקו טמא. וכן בגד שיושב עליו טמא טומאת מדרס, שדינן כגוי הואיל ולא טבלו, ובגוים גזרו רבנן (ושמואל שלא) שיהיו כזבים, והאי דקא [נקט] בשוק טמא [אורחא] דמילתא נקט, דאפילו בשוק שהוא רשות הרבים וספק טומאה ברשות הרבים קיימא לן דטהור, אפילו שם טמא רוקן ומדרסן, דודאי טמאין חשבינן להו. ולישנא אחרינא בגמרא דתני במתניתא רוקן ומדרסן טהור. ולפום האי לישנא דאמרי לה טהור מוכח בגמרא דלפום האי לישנא לא סגיא דלא פליגי רב ושמואל בין בקנין גוי בין בקנין עבדים שמלו וטבלו וסברא דכל חד וחד כדאייתי לה רבנו ז"ל. אבל לפום אידך לישנא דתני במתניתא טמא מוכח בהדיא בגמרא דאפשר דלא פליגי כלל, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא. ורב אמר תינוק גוי דעושה יין נסך, ולא איירי בעבדים כלל. ושמואל אמר שעבדים שמלו וטבלו שהן עושין יין נסך, ולא איירי בתינוק כלל. וכיון דלישני נינהו והא מילתא תליא בפלוגתא דלישני, מסתברא ודאי דההוא לישנא דאמר טמא עיקר, מדמייתינן (?) דרב ושמואל דלא פליגי ... דאוקמן ... ולאו אידך לישנא דאמר טהור, דלא סגי [דלא פליגי] רב ושמואל. וליכא למימר איפכא, ולמנקט ההוא לישנא דאמר טהור ... עדיף כי האי גונא אלא האי סברא והאי לישנא דאמר טמא עיקר ... דרב ושמואל לא פליגי כל היכא [דלא אשכחן דפליגי]. הילכך הכי נקטינן דתני טמא כי היכי דתיתי כתרוייהו. הילכך הכי הלכתא דתנוק בן יומו עושה יין נסך בשתיה ולא בהנאה כדאמר רב. וכן עבדים שמלו [ולא] טבלו עושין יין נסך עד שנים עשר חדש, כדאמר שמואל. וסברא דרבוואתא בהני נמי דוקא בשתיה ולא בהנאה. וזה דבר ברור. וכן דעת רבנו נ"ר.
<h2>דף נז:</h2>
וכתב רבנו ז"ל אבל בני השפחות שמלו ולא טבלו ... דקטנים אין עושין יין נסך. אפילו למאן דאמר דתינוק גוי עושה יין נסך. וכן בני השפחות גדולים אע"פ שמלו עושין יין נסך. אבל הני דאית בהו כל הני למעליותא דמלו והוו להו בני השפחות ... הקטנים, בהא ודאי כולי עלמא מודו דאין עושין יין נסך, ומותר ואפילו בשתיה. ופרישנא בגמרא קטנים, כל שאין יודעין בטיב ע"ז. ופירוש בני השפחות, שגדלו עמנו ואין רגילים בתרבות גוים. ואם מלו וטבלו מיד אין עושין יין נסך. פירוש דכולי עלמא מודו בהא דבני השפחות כיון דמלו וטבלו הרי הם כישראל לאלתר וסברא דרבואתא ז"ל, דאפילו בהא נמי כי אמרינן גדולים עושין יין נסך, דוקא בשתיה ולא בהנאה. ואיכא מאן דאמר דאפילו עבדים דעלמא נמי שמלו ולא טבלו אין מגען אוסר אלא בשתיה ולא בהנאה כיון דלא פלחי לע"ז לגבי הא לא שנא בין מלו וטבלו לענין תוך שני עשר חדש למלו ולא טבלו דכאן וכאן אוסרין בשתיה ולא בהנאה. ולקמן בגמרא [ס"ג ע"א] אמרינן בהדיא דגר תושב שקבל עליו בפני ב"ד ישראל שלא לעבוד ע"ז אין מגעו אוסר בהנאה (אפילו) [אלא] בשתיה ונסבי רבואתא למימר דהוא הדין להני ישמעאלים (שהן) [שאין] פלחין לע"ז ואסורה להם שאין אוסרין במגען אלא בשתיה בלבד אבל לא בהנאה. ומתחילה כשגזרו חכמים לא גזרו על כיוצא באלו. והוי יודע שאין אנו דנין אלא בכולן השוו מדותיהם לאסור ואפילו בהנאה ואפילו גר תושב. וכי שרינן בגמרא יינו בהנאה [היינו] מגעו (למימר) [בלבד], אבל יינו ממש אסור הוא ודאי ואפילו בהנאה, שגדר גדול גדרו ותקנה קדומה משום בנותיהם, אבל מגען, שהוא חומרא יתירה, בזו הכא [לא] גזרו משום בנותיהם כענין שביארנו. וזה דבר ברור.
ההוא עובדא דהוה במחוזא עאל גוי לחנותא אמר להו אית לכו חמרא לזבוני אמרו ליה לא הוה יתיב חמרא בדולא שדא ביה ידיה שכשכיה אמר האי לאו חמרא הוא שקליה האיך ברתיחה שדיא לדנא שרייה רבא לזבוני לגוים. פירוש כולו ואפילו ההוא דנגע בגויה ושדיה לחביתא. וסבר רבא דכל כי האי גונא לא חשיב אלא מתכוין למלאכתו.0... ולא מיתסר בהנאה אלא בשתיה בלבד.
<h2>דף נח.</h2>
איפלוג עליה רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן ואסרי איקלע רב נחמן למחוזא עאל לגביה רבא אמר ליה כי האי גונא מאי אמר להו אסור ואפילו בהנאה. פירוש דסבר רב נחמן דהא כנגיעה בכונה חשיבא, דלמה ליה לשכשכיה בה, דאי לא [לאנסוכי אמאי שכשך, בנגיעה] בעלמא סגי ליה. אמר ליה וכי שכשוך עושה יין נסך. פירוש קס"ד דהכי קאמר שיכשוך כי האי גונא דהוה ליה כמו מתכוין למלאכתו אינו עושה יין נסך לאוסרו בהנאה, וכההוא דתנן [נ"ז ע"א] מדדו בין ביד בין ברגל ימכר, דמוכח דלא מיכוין לניסוך אלא למיתפסינהו אדיבורייהו, למימרא דחמרא איכא. ומהאי טעמא הוא דשרי לרבא מעיקרא. אמר ליה אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא, בדמי ההוא חמרא [מי] אמרי. פירוש דאילו אנן קיימא לן דיין נסך שנתנסך לע"ז ממש אוסר תערובתו במינו בהנאה (אלא בשתיה), ומוכרו כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו. וכי אמרי כי שכשוך עושה יין נסך לאו כדקא סלקא דעתא דלא ליתסר בהנאה כלל, אלא הכי קאמינא, וכי שכשוך עושה יין נסך, כלומר וכי שכשוך ואפילו בחנם, כלום עושהו יין נסך להטיל עליו חומר יין נסך ממש לאסור תערובתו בהנאה, דיו לעשותו כסתם יינן, ותערובתו ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין איסור שבו. ומיהו דמי ההוא חמרא אסיר. ואע"ג דהוה ליה כעין מתכוין למלאכתו, וכל מתכוין למלאכתו לא מיתסר אלא בשתיה, כדאמרינן מדדו בין ביד בין ברגל שרי. הכא משום שכשוך יתירא דשכשך ביה חשיב כנגיעה סתם. ולהכי אמר דימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו. וקיימא לן כרב נחמן, דכל היכא דעביד ביה בחמרא טפי מנגיעה לחודא, כגון שכשך ביה שכשוך יתירא, כי האי ודכותה, חשיב כסתם יינן. דתניא אגרדמים גוי שקדח במינקת והעלה יין לפיו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו. פירוש אגרדמים, גוי ממונה על השערים, פי' על כל דבר ודבר בכמה ימכר. שקדח במינקת. פירוש שנקב בחבית ונתן שם מינקת בפיה והוא כעין קנה חלול, ונותן ראשו אחד ביין וראשו האחר מוצץ בפיו ומעלה היין, ולכך נקרא מינקת. או שטעם מן הכוס, פירוש והוא עושה כן לעמוד עליו כמה יהיו דמיו. והחזירו לחבית. פירוש בין גוי בין ישראל. זה היה מעשה ואסרו. פירוש ואסרו בהנאה, דסברי לה כרבנן דאמרי דיין נסך אסור במשהו בהנאה. והכי נמי מסיים בה בתוספתא [פ"ח ה"ב] מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת במשהו. פירוש ואפילו סתם יינן. אבל אליבא דרשב"ג דקיימא לן כותיה ודאי לא שוו דהנהו דהעלה במינקת וטעם מן הכוס והחזירו לחבית לא מיתסר אלא כנגד מה שחזר לחבית, וימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו. אבל קדח מינקת והעלה יין לפיו אסור דנגיעה בכל (האיסור) [החבית] חשיב. ואע"ג דבעלמא בכי האי גונא לא חשיב נגיעה בכולו, כיון שאינו עומד בתוך הכלי עם שאר היין אלא שנעקר ממנו דרך מינקת. והכי מוכח לקמן [ע"ב ע"ב] גבי קנישקניז. ובעובדא דההוא חביתא דאישתקיל מינה ברזא [נ"ט ע"ב] התם הוא מצדה אבל מפיה או משוליה כנוגע בתוך הכלי חשיב. והכי מוכח בהדיא לקמן דהכא נמי (כמיגהנדרי) [באגרדמים] מפיה הוא דהוי ומאי דאמרינן זה היה מעשה [ואסרו], היינו תיובתא דרב דאמר לעיל דכל היכא דמתכוין למלאכתו אע"ג דאיכא טפי מנגיעה, כגון שכשוך יתירא, לא מיתסר בהנאה. והא הכא לגבי מינקת דקתני זה היה מעשה ואסרו אע"פ שמתכוין למלאכתו, כיון דאיכא מידי דנפיש מנגיעה, ואם שתה אסרו ליה בהנאה, אלמא לא התירו מתכוין למלאכתו אלא בנגיעה בעלמא. והכא נמי כיון דאיכא שכשוך דאיכא מידי דנפיש מנגיעה בעלמא אסור בהנאה. וממאי דהאי אסרו דקתני בהנאה, דילמא בשתיה הוא. ומהדרינן מדלא קתני ימכר כדקתני סיפא דקתני סיפא חורם גוי. פירוש אנס. שהושיט ידו לחבית של יין וסבור של שמן ונמצאת של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר. פירוש משום דלא נתכוין אלא לשמן, והוה ליה בנוגע כמתכוין למלאכתו. פי' ומדקתני סיפא ימכר וברישא קתני זה היה מעשה ואסרו, אלמא אסור בהנאה קאמר. וכחו של גוי שלא בכונה לא גזור ביה רבנן ושרי אפילו בשתיה היכי דמי כגון דמוריק ממנא למנא ולא נגע בחמרא וסבר דשיכרא הוא כי האי גונא שרי אפילו בשתיה כדאמרינן ר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי הוו יתבי ושתו חמרא וכו'. פירוש ואסיקנא עלה בהדיא בגמרא דמגביה או [מ]רוקי שלא בכונת יין שרי ואפילו בשתיה.
<h2>דף נח:</h2>
א"ר יוחנן יין שמזגו גוי אסור משום לך לך אמרי לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. פירוש משל הוא שאומרים לנזיר שלא יקרב סביב לכרם, שלא יכשל לאכול מפירותיו. אף כאן המזיגה עצמה דין הוא שמותרת, משום דכאן ליכא מגעו ולא כחו, דלא מיקרי כחו אלא כששופך היין, אלא שראוי לעשות בה גדר שלא יכשלו להתיר נגיעה. פירוש וכיון דהאי טעמא הוא דיינו לאסור בשתיה ולא בהנאה כאן. דאילו מדינא מישרא שרי, ודוקא נמי דרך מזיגה שמכשירו לזה בשתיה, משום דהא דבר הרגיל, מתוך כך איכא למיחש לנגיעה, אבל חבית של מים לגת של יין או טפת מים לכוס מותר לגמרי.
<h2>דף נט.</h2>
בעו מיניה מרב כהנא גוי מהו שיוליך ענבים לגת. פירוש לגת שיש בו יין נמשך. אמר ליה אסור משום לך לך אמרינן נזירא סחור וכו' לכתחלה. איתיביה רב יימר לרב כהנא גוי שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים אע"פ שהיין מזלף עליהם מותר. פירוש דלא חשיב יין עד שנמשך לגת, אבל כל שהוא חוץ לגת לא חשיב יין ליאסר במגע גוי, כדפרישנא לעיל [נ"ו ע"ב]. ומסתמא כיון דאיכא כולי האי יין בסלים גופייהו בודאי איכא נמשך לגת, ונהי דלא תחוש לההוא יין קודם שהגיע לגת, אבל (לזריקת גוי) ליחוש מיהת לזריקת גוי שזורק הענבים ליין שבתוך הגת, ומתוך זריקתו נוגעין בו, ומדלא חיישינן אלמא דכי האי גונא שרי, דהוי ענין זריקה.
<h2>דף נט:</h2>
אמר ליה הביא קאמרת אנא לכתחלה קאמינא. פירוש דאסור לגוי להוליך ענבים לגת שיש בו יין נמשך, אבל דיעבד לא אסיר, מסתברא נמי דהאי זריקה דאסרינן לכתחלה היינו זריקה דשייכא, כגון זריקת ענבים לגת או זורק מים לגת, דכי האי גונא כיון דשייכא אסיר לן לכתחלה מיהת, אבל זריקה דעלמא אפילו לכתחלה מותרת. וכן דעת רבותי. וכן הדבר נראה דהאי איסורא לאו מדינא אלא הרחקה יתירא משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור וכו'. אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל אע"ג דלזבוני ולמשקל דמי אסור, משקל דמי מן ההוא גוי (אסור) [דנסכיה] שרי מאי טעמא מיקלא קלייה. פירוש בגמרא מוכח דאילו מיתסר מדאורייתא לא הוה שרי מהאי טעמא דמיקלא קלייה, ולא שרינן אלא משום דלא מיתסר אלא דרבנן, דאמרינן עלה בגמרא אמר רב אשי מנא אמינא לה דתניא גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז (אסרו) [אסור] ר' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא מתירין אותו מפני שני דברים, אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז, ואחד שיכול לומר לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי. והכי פירושא, האי גוי דנסכה לחמרא דישראל, כלומר ואפילו נסכיה בהדיא אע"ג דלזבוניה משקל דמיה [אסור משקל דמיה] מן ההוא גוי דנסכיה שרי לעולם, ואע"ג [ד]דמי חמרא יהיב, דאי לא יהבינן ליה חמרא לא יהיב לן דמי, הילכך דמי חמרא ממש קא יהיב, אפילו הכי שרי, בין דנגע ביה סתמא בין דנסכיה בהדיא, משום דכאן וכאן לא מתסר מדינא דאורייתא אלא מדרבנן, ורבנן שרו ליה למשקל מיניה, משום דלא מיחזי דמי חמרא אלא תשלומי נזקו. וטעמא דלא מיתסר דאורייתא אפילו היכא דנסכיה בהדיא, כדקתני במתניתא בהדיא, אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז, וכל כי האי גונא לא חשיב ניסוך, כיון דלאו אורחיה כלל, דכל שלא בפניו אין כאן שם ניסוך ולא שם תקרובת. ואחד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולהאי טעמא בתרא הוא הדין אפילו בפני ע"ז, והאי טעמא ודאי עיקר הוא, דהכי הלכתא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כל זמן שלא עשה בו מעשה, כגון מעשה דשחיטה בבהמה כדאיתא בחולין [מ' ע"א]. ורב אשי ודאי [מודה] דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כר' יהודה בן בתירא דאמר לא כל הימך שתאסור ייני לאנסי, דהיינו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא דמסתם לה סתומי, משום דפלוגתא היא דאמוראי התם בחולין אם אדם אוסר דבר שאינו שלו או לא להכי מסתם לשמעתיה ולא אמר בהדיא אפילו בפני ע"ז משום דלא חאיל עליה דין ניסוך משום דלאו אורחיה דמקרבי לה שלא בפניה, ואליבא דהלכתא אפילו בפני ע"ז מותר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומיהו טעמא דלא מיתסר מדינא דאורייתא, הא למאן דאמר מיתסר דאורייתא, כי האי גונא אסיר למשקל דמיה אפילו מההוא גוי, משום דבתורת מכירה ממש הוא דקא נחית למיתן חמרא ולמשקל דמיה, וגוי נמי אדעתא דהכי נחית דאי לאו חמרא לא יהיב ליה דמי, אלא דכי לא מיתסר אלא מדרבנן, רבנן שרו ליה מיניה דההוא גוי ואסמכוה למלתייהו דליהוי כתשלומי נזק. ותנא קמא דאמר (אסרו) [אסור] ור' יוחנן ור' יהודה בן בתירא ודאי אדינא דאורייתא פליגי, דאילו לענין איסורא דרבנן ודאי לכולי עלמא אפילו מגען לחודיה מתסר ואפילו בהנאה ונפקא מינה להיכא דנתערב ביין היתר, דאילו הוי יין נסך דאורייתא אוסר תערובתו אפילו בהנאה, ואי הוי דרבנן קיימא לן כרשב"ג דאמר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו, ואיכא נוסחי דהדר כתיב בהו בגמרא זימנא אחריתי דמייתינן הא מתניתא אמר רב אשי הילכך האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל אע"ג דלזבוניה אסיר משקל דמי מן ההוא גוי שרי מאי טעמא מקלא קלייה מיניה. והכי פירושא הילכך כיון דאמרינן דאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז לכולי עלמא אליבא דכולהו אמוראי איתא לשמעתין, בין למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו בין למאן דאמר אין אדם אוסר, דלכולי עלמא שלא בפני ע"ז מיהת, כגון גוי דנסכיה חמרא דישראל, לא חאיל עליה דין ניסוך ולא מיתסר דאורייתא אלא דרבנן, ורבנן שרו ליה מיניה דההוא גוי וכדפרישנא.
ההיא חביתא דאישתקול ברזא דילה אתא גוי נקטה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא אסור ואידך שרי איכא דאמרי אמר רב פפא עד ברזא אסיר אידך שרי. פירוש הכא ודאי לא אפשר לפרושי מאי דאמרינן בדרב פפא שרי ואסיר, שרי (ואסיר) בהנאה ואסיר בהנאה, דהא פרישנא דכל מגעו שמתכוין בו למלאכתו, ולאו מגע גרידא לא מיתסר בהנאה והכא נמי לאו מגע גרידא הוא אלא כמתכוין למלאכתו שהוא אוחז בו דלא ישפך היין, אלא ודאי שרי בשתיה או אסור בשתיה קאמרינן. והאי ברזא הוא כעין קנה חלול ארוך שנותנין בנקב החבית מצדה, ומשם היין יוצא, וסותמין אותו בעץ שנותנין בתוכו, נמצא היין שבתוך אותו קנה פרוש לגמרי משאר יין שבחבית, והוא כעין קלוח שיוצא ממנו ואינו חוזר לתוכו, ובמעשה זה ניטל אותו עץ הסותם, ובא גוי וסתם בידו בפיו של אותו קנה חלול, ולהכי קאמר רב פפא כל דלהדי ברזא אסור, כלומר כל אותו יין שבתוך אותו קנה חלול בלבד נאסר והשאר מותר, שהוא כאילו נגע בקלוח החבית, שאין נאסר מה שבחבית אלא הקלוח בלבד שאין חבור זה, כלומר שאין הקלוח חיבור דחבית דכי האי גונא מיקרי נצוק, ונצוק לאו חיבור אלא כפרוש ממנו, ולפיכך הקלוח שבברזא בלבד אסור והשאר מותר. וברזא עצמו צריך לו לשנותו לשם מתוך שנאסר יין שבתוכו.
<h2>דף ס.</h2>
איכא דאמרי אמר רב פפא עד ברזא אסיר אידך שרי. כלומר כל היין שעד ברזא אסיר, שכל גוי הנוגע בקילוח אוסר כל היין הנגרר אחר אותו קלוח דרך אותו ברזא. וחומרא בעלמא הוא דאחמירו רבנן ביין נסך, דאילו מדינא לא חזי למיסר אלא מאי דלהדי ברזא שהוא בקלוח היוצא לחוץ, ובדין היה כשנוגע בקלוח לא יאסור אלא הקילוח בלבד, אלא דחומרא הוא דאחמירו רבנן ביין נסך, ובלבד בנוגע בכולו בלבד כי הא פי'. ובגמרא אמרינן אמר רב יימר בר שלמיה כתנאי חבית שניקבה בין מפיה בין מצדה. פירוש חבית ונתן בה ברזא יין של תרומה ונגע בה טבול יום פירוש טמא שטבל בו ביום ולא העריב שמשו ודינו שפוסל תרומה שיגע בה, ואותה תרומה אינה מטמאה אחרת, ונגע באותה ברזא טמאה, ופי' דמה שבברזא חשוב כאילו [היה] בתוך החבית ומשום הכי אמרינן טמאה. ר' יהודה אומר משוליה טמאה. פירוש דברזא שהוא בפיה או בשוליה התם חשיב מה שבתוכו חיבור עם החבית וכאילו נגע בכולה. בצדה טהורה. פירוש דברזא שהוא בצדה מה שבתוכה כפרוש מן החבית, ואם נגע בה טבול יום מה שבתוכו בלבד טמא והשאר טהור, וכן בדין לענין יין נסך, ולמאן [דאמר] כל דלהדי ברזא, שפיר דמי. ולמאן דאמר עד ברזא, אמר לך חומרא הוא דאחמור ביה רבנן בכל מה שנגרר אחר הברזא. ורב פפא דאמר דמשום נגיעה דברזא דבצדה לא מיתסרא כולה, דלא חשבינן כולה עירוב, אתיא דלא כרבנן דאמרי אם נגע בה טבול יום טמאה, משום דחשבי לה כולה עירוב. ואתיא כר' יהודה דאמר מצדה טהורה, משום דלא חשיב כולה עירוב. ודעת רבינו שלמה ז"ל דרב יימר אתי לאיפלוגי ולמימר דרב פפא כיחידאה והלכתא כרבנן הלכך אפילו מצדה אסורה כולה ובנגיעה הראויה לאסור בשתיה, כגון מתכוין למלאכתו אסורה בשתיה, ובנגיעה הראויה לאסור בהנאה, כגון נגיעה בחנם, אסורה כולה בהנאה.
אמר רב פפא גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר גוי אכובא וישראל אדנא חמרא שרי. פירש רבינו ז"ל, גוי שקיל מגו דנא, פירוש שנוטל החבית בידו ויהיב לגו כובא וישראל אחיד ליה לכובא, חמרא אסיר משום דאתי מכחו של גוי בכונה, ואסיר אף בהנאה. אבל ישראל דשקיל מגו דנא. פירוש הנוטל החבית בידו ויהיב ליה לכובא, אע"ג דגוי אחיד ליה לכובא חמרא שרי, דגוי לא עביד ולא מידי. ואי גוי מצדד צדודי אסיר, פירוש אם ישראל נטל החבית ונתנה על שפת הכובא ושופך היין לתוך הכובא והגוי מנענע הכובא השתא אסיר. וליכא לפרושי משום דנענוע הגוי שמנענע מסייע למהר שפיכת היין מפני שהחבית בשפת הכובא. דהא ליתא, דכחו דגוי כל היכא דלא הוי לחודיה ומסייע ישראל בהדיה כלל שרי, כדמוכח בגמרא בהדיא. אלא עיקר פירושא הכי, ואי מצדד אצדודי חוששין שמא על ידי הנענוע נגע ביין עצמו שלא בכונה, דמילתא שכיחא טפי, ואסיר בשתיה מיהת, ולאו בהנאה משום דלא מיכוין.
אמר רב פפא גוי דרי זיקא וישראל מאחוריה מליא שרי חסירא אסיר. פירוש זיקא, נוד יין ופיו סתום. וחסירא אסיר, משום דמקרקש ליה בכונה, וסבר רב פפא דדרך ניסוך בקרקוש. כובא מליא אסיר, פירוש דאי דרי ליה גוי וישראל בתריה, לפי שהוא מגולה, ואיכא למיחש דילמא נגע ביה ולאו אדעתיה דישראל. חסירא שרי, כיון שאין יכול ליגע בו. ומשום קרקוש ליכא, דלא ניחא ליה בההוא קרקוש, משום דמירתת משום אגריה, דילמא משתפיך חמרא לארעא והולך לאיבוד וכל קרקוש דלא מיכוין ליה שרי. רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסיר שרי אין דרך ניסוך בכך. פירוש ואפילו מיכוין ליה להאי קרקוש, לא כלום הוא, והלכתא כרב אשי. ופירשו רבותי דכובא גופיה (הלוא) כי אסירא הני מילי בנושא הכובא, דהשתא איכא למיחש לנגיעה, אבל בנושא במוט דליכא למיחש לנגיעה שרי. ואי אישתפיך נמי לא מתסר, דכחו במקום שאין מתכוין מותר לגמרי, דהכא לא מיכוין, דמירתת הוא משום אגריה, וכל דכן במקום שהולך לאיבוד דלא מיתסר כלל, דאין [דרך] ניסוך בכך. וזה ברור. וכמו שנתברר גם כן למעלה. ההיא חביתא דפקעה לארכה אתא ההוא גוי חבקה שרייה רב פפא לזבוני לגוים. פירוש משום דהוי ליה מגעו על ידי דבר אחר שלא בכונה אלא במתכוין למלאכתו, ואסיר בשתיה ומותר בהנאה, שהרי נוגע ביין על ידי החרסים. והני מילי דפקעה לארכה אבל פקעה לפותיה. פירוש ובא הגוי והכביד בידו או בגופו עליה. אפילו בשתיה נמי שרי מאי טעמא מעשה לבנתא בעלמא קא עביד. פירוש ולא חשיב נגיעה כלל.
<h2>דף ס:</h2>
ההוא גוי דאשתכח במעצרתא. פירוש בגת. אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב ואי לא. פירוש דליכא אלא טופח. בהדחה בעלמא סגי לה. פירוש והכשר ניגוב מתפרש לקמן [ע"ד ע"ב]. אע"ג דפרישנא לעיל דבכלי פחרא, דהוי לפי שעה לא גזור רבנן, ולא בעו אלא הדחה, התם הוא בכלי, הכא בגת אחמור ביה רבנן ואפילו לפי שעה. פי' בגמ' אמרינן דמעצרתא דאסיר ואפילו בכח כחו. ופירשו שדרך הגתות שנותנים בהם על גבי תפוח הענבים, ואחר כך נותנים קורה על גבי הנסרים ומכבידין אותה ונמשך משם היין צלול, והוא מקרי כח כחו, שהרי הנסרים על גבי הענבים והקורה על הנסרים, וכיון שהיין יוצא צלול משם, אם עשה כן גוי שהוא כחו מכביד הקורה אסור.
מתניתין. נכרי שנמצא עומד בצד הבור אם יש לו עליו מלוה אסור. פירוש דחיישינן שמא נגע. אין עליו מלוה מותר. פירוש דמסתמא לא חיישינן שמא נגע, דמירתת מישראל ואפילו (ד)על הכניסה, דכל היכא דליכא (שום) [שנוי] כלל בעינן (נראה) [נתפס] על הכניסה כגנב והכי מתפרש לקמן [ע' ע"א]. נפל לבור. פירוש של יין. ועלה או מדדו בקנה או התיז הצרעה בקנה או היה מטפח על פי חבית מרותחת. פירוש להסיר הקצף מפיה. כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר. פירוש דבהני נגיעה שלא בחנם אלא במתכוין למלאכתו, ובכל נגיעה כי הא שרי בהנאה. ור' שמעון מתיר. פירוש דסבר (למלאכתו) ר' שמעון דכל נגיעה כי האי שרי ואפילו בשתיה. נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והתירו. פירוש ואפילו בנוגע בחבית וביין על ידי דבר אחר, כיון שאין מתכוין לנגיעה ואין דרך נגיעה בכך, כל היכא דאיתנהו להני תרתי שרי ואפילו בשתיה, ובזו בלבד דהיא כנגיעה על ידי דבר אחר שאינו ראוי לנגיעה ואינו מתכוין לנגיעה, נשתנה דין מגעו על ידי דבר [אחר] ממגעו על ידי עצמו. אמר שמואל והוא שיש לו [מלוה על] אותו יין. פירוש על אותו יין בפירוש במתיחד שעבודו עליו, דכיון דכן לא מירתת בנגיעה דמצי למימר דגבי ליה בחוביה, הואיל ונתיחד שעבודו עליו בפירוש. נפל לבור ועלה. אמר רב פפא לא שנו אלא עלה מת אבל חי אסור דדמי ליה כיום אידו. פירוש וכיון שכן בעלייתו מתכוין ומנסך. פירוש והוא הדין בשעלה מטורף.
פיסקא. בכל אלו היה מעשה ואמרו ימכר ור' שמעון מתיר. ולית הלכתא כותיה. פירוש. והוי יודע שלא נאסר אלא מגעו של גוי בעצמו או על ידי דבר אחר במתכוין או אפילו בשלא מתכוין בשנגע על ידי דבר שדרך נגיעה בכך או על ידי כחו בחבית יין, כדאמרינן לעיל. אבל כל היכא דמסייע ישראל בהדיה שרי, כגון דמורק או מעצרא זירא, כדלעיל. אבל זריקתו שזרק בו שום דבר ואפילו בכונה, זו אינה עושה יין נסך כלל ומותר ואפילו בשתיה. והכי מוכח ההיא דאמרינן לעיל [נ"ט ע"א] גוי שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים מותר ואע"פ שזרקן לגת. ועוד מפורש בגמרא במקום זה בפירוש.
<h2>דף סא.</h2>
מתניתין. המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית פתוח לרשות הרבים ועיר שיש בה גוים וישראל מותר. פירוש מטהר יינו שהוא לגמרי משל נכרי. ונתנו ברשותו. פירוש בביתו של גוי, ולא בבית שבחצירו, דהא לא סגי ליה בלא שומר, כדאיתא ברישא, אלא בבית מיוחד שלו והוא חוץ לחצירו, ואין בו חותם ולא מפתח כלל, אלא שהבית נעול במנעול, או שיש בו מפתח והוא ביד גוי, ובית זה פתוח לרשות הרבים, כלומר למקום שדרך הרבים עוברת בתוכה, ובאותה עיר דרין בה גוים וישראל, מותר, משום הפסד ממונו מירתת ולא עייל בה, סבר השתא חזו לי ישראל ומפסיד לי. בעיר שכולה גוים אסור עד שיהא שם שומר שישב ומשמר ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר. המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו. פירוש בבית מיוחד דלאו בחצירו, דאילו בחצירו שומר בעי, כדאמרן לעיל. אלא שאינו פתוח לרשות הרבים אלא למבוי, מדלא תנא הכא פתוח לרשות הרבים כדתנא לעיל. ובאותה עיר דרין בה גוים וישראל, דאי לא לא שרי. והלה כותב לו התקבלתי ממך מנה מעות. פירוש שקנאו מן הגוי, והגוי כתב לו התקבלתי ממך מעות. נמצא שהיין ברשות ישראל מותר. פירוש דהשתא כיון דאין לו כלל ביין, שכבר מכרו, מסתפי גוי ליכנס שם ומירתת משום דנתפס עליו כגנב. אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו. כלומר הנכרי. עד שיתן לו מעות, זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים. פירוש על ידי כן איגלי מילתא דחמרא משתעבד להני זוזי ומיחד שעבודיה עליה, וכיון דכן הוי ליה כדידיה דנכרי לגמרי. דאכתי קם ליה ברשותיה ואסיר כדין מטהר יינו של נכרי ממש דבעינן [דל]הוי בית פתוח לרשות הרבים ועיר שיש בה גוים וישראל. ובהכי מותר כדאמרינן לעיל.
תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של נכרי ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו. פירוש אלא שהדלת נעולה במנעול, דכיון דחמרא דישראל, אע"ג דחמרא בבית הנכרי, שרי בישראל דר באותה חצר, אע"ג דלא מיחד להיות שומר, דכיון דביתא דישראל וחמרא דישראל לגמרי ואין לו רשות עליו אין לו ליכנס שם כלל, ונמצא נתפס עליו כגנב על הכניסה, וכל שנתפס כגנב על הכניסה, שאין לו רשות ליכנס שם, לא חיישינן ליה, דמירתת ולא אתי לעולם למינגע בחמרא. והכי פירש רש"י ז"ל [ע' ע"א] דנתפס כגנב על הכניסה.
<h2>דף סא:</h2>
בחצר אחרת. פירוש אם ישראל אינו דר באותה חצר אלא בחצר אחרת מותר, והוא שיהא מפתח וחותם בידו. פירוש מפתח או חותם בידו. דליכא למימר מפתח וחותם תרוייהו, דהא חשיב כשומר [כדאמרי]נן לקמן. ותנא קמא לא בעי שומר. וחכמים אומרים לעולם אסור עד שיהא שם שומר יושב ומשמר או עד שיהא ממונה שאינו בא [אלא] לקיצין. פירוש ממונה על כך לשמור אוצר העיר ומרתפיהם, ואין לו שעה קבועה על כך. ולכן מסתפי דילמא אתי ההוא ממונה. ובהא לית הלכתא כרבנן אלא כתנא קמא, דאתיא כר' אלעזר [כדאיתא] בפרקא (קמא) [ל"א ע"א] דלא חייש לזיופא, וכיון דחמרא דישראל, שרי מן הדין בחותם אחד. יינו של גוי ברשותו. פירוש בחצר ממש, שישראל דר באותה חצר מותר, ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו. פירוש דכיון דישראל דר באותה חצר מירתת גוי מיניה משום הפסד ממונו. בחצר אחרת אסור ואע"פ שמפתח וחותם בידו. כלומר או חותם. אלא אם כן יש שם שומר מיוחד, דהשתא מסתפי מיניה דלמא משכח ליה, ואע"פ שנכנס ויוצא מותר. כתב רבינו ז"ל וקיימא לן כתנא קמא דקאי כר' אליעזר דלא חיישינן לזיופא. כלומר וביינו של ישראל לא בעי שומר אפילו דר בחצר אחרת, אלא בחותם אחד סגי, אבל יינו של גוי בהא ודאי בעינן שומר לכולי עלמא כל היכא שישראל דר בחצר אחרת, דהא סיפא דברייתא לית בה פלוגתא, וכולי עלמא היא, ואסרינן כל היכא דישראל דר בחצר אחרת ואע"פ שמפתח או חותם בידו, שמע מינה דלא סגיא בלא שומר, ובגמרא מוכח דחותם בתוך חותם חשיב בכל מקום כשומר. ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל (וגוי) אשתכח גוי דהוה קאי ביני דני. כלומר בין החביות. אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי. פירש רש"י ז"ל, אם נתפס עליו כגנב על הכניסה, חמרא שרי, דכיון דכן מירתת למנגע ביה, אבל אי לא חייש אכניסה חיישינן דילמא נגע ביה, שהרי יכול ליגע בו מהרה, ויכול ליזהר קודם שיבא שם ישראל. וכן הנכון.
<h2>דף סב.</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. פירוש גוי ששכר את ישראל לעשות עמו [ביין] נסך, להריקו מכלי לכלי או להעביר חביות ממקום למקום, שכרו אסור. ובגמרא מפרש משום דקנסא הוא דקנסוה רבנן ביין נסך משום חומרא דיין נסך, מה שאין כן באיסורי הנאה דעלמא. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו להעביר חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. פירוש לקמן מפרש לה. השוכר את החמור להביא עליה יין נסך שכרה אסור. לישב עליה אע"פ שהניח לגינו עליה שכרה מותר. פירוש לגינו כלי של יין, דעיקר השכירות לאו משום לגין הוא אלא משום רכיבתו, ומשום לגין אינו גורע ולא מוסיף בשכירות כלל.
<h2>דף סב:</h2>
איבעיא להו שכרו לסתם יינן מהו כיון דאיסורו חמור כיין נסך שכרו נמי אסור. פירוש כיון שאיסורו דגופו חמור כיין נסך שכרו אסור, או דילמא כיון דטומאתו קלה. פירוש דאינו מטמא כיין נסך דמטמא כתקרובת ע"ז וסתם יינן לא מטמא, דלא גזרו עליו אלא הנאה. שכרו נמי קלה. פירוש ושרי. ואע"ג דבכל דוכתא מסתמא סתם יינן כיין נסך דינו, ויין נסך קרי ליה, כדמוכח בכמה דוכתי, הכא נמי גבי שכרו משום דחמיר איסורא מיבעיא ליה בסתם יינן. תא שמע דההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינן יהבי ליה חטי באגריה אתא לקמיה דרב חסדא אמר להו קלינהו וקברינהו בי קברי. פירוש לשרפם ולקברם בבית הקברות, דהוו איסורי הנאה, ובגמרא מפרש שזה ששרפם עד שלא קברם ולא קברם כמות שהיא, בשביל שלא ישתכח הדבר והמוצא אותם יכשל בהם ולפיכך שורפם, ואף לאחרי כן הצריכן קבורה כדי שלא יהנו באפרם. איבעיא להו דמי ע"ז ביד גוי מהו מי תפסה דמיה או לא ת"ש דתניא ישראל שהיה נושה בגוי מנה מכר ע"ז והביא לו יין נסך והביא לו מותר ואם אמר המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. פירוש מאי טעמא בסיפא אסור טפי מרישא. משום דרוצה בקיומו. פירוש דכיון שמצפה ישראל לדמיהם רוצה בקיום הע"ז והיין נסך, ולפיכך קנסוה לאסור הדמים.
<h2>דף סה.</h2>
פיסקא. שכרו לעשות עמו במלאכה אחרת אע"פ וכו' שכרו מותר. אוקמה רבא כגון דאמר ליה העבר לי חבית בפרוטה דתניא השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות נמצא חבית של יין נסך ביניהן שכרו אסור. פירוש דכוליה חד אגרא הוא ולא זכי באגרא עד דשלימו כולהו חביות. והילכך כוליה אגרא תלי בכל חדא וחדא וכוליה אגריה חשיב דכל חדא, וכיון דאיכא אחת אסורה כולו אסור. חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן שכרו מותר. פירוש דאגרא דכל חדא באפי נפשה ולא חזי אלא פרוטה, הילכך חדא פרוטה אסירא ואידך שריאן.
<h2>דף סה:</h2>
מתניתין. יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והן מותרות. פירוש דצונן בצונן הוא ובהדחה סגי. ואם היו מבוקעות אסורות. פירוש דהשתא מתערב יין אסור בתוכן. מעשה בבייתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו. מעשה לסתור. דהא גרוגרות לענבים מבוקעות דמו, והא עייל בהו יין. חסורי מיחסרא והכי קתני ואם נותן טעם לפגם מותר ומעשה בביתוס בן זונן שהיה מביא גרוגרות בספינה. פירוש דיין בהדי גרוגרות נותן טעם לפגם הוא. ההוא ביתא דחטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרא רבא למטחניה ול[מ]פייה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל כי היכי דלא ליתי ישראל למיזבן מיניה. פירוש דאי בפני ישראל, כיון דידע האי ישראל דהאי פת דישראל הוה אע"ג דהשתא דגוים הוא שארי ליה למיזבן מיניה, ומשום הכי אמרינן לזבוני לגוים שלא בפני ישראל, שלא נאסר אלא פת של גוים שהם אפאוהו. ומיירי במקום שהיה פלטר ישראל, דאי לא, חיישינן שמא יקח מפלטר גוי, דכל פת שביד פלטר גוי מותר ואפילו פת בעלי בתים [במקום] שאין פלטר ישראל מותר לקנות מפלטר גוי, וכל שאינו לוקח מן הפלטר אסור אפילו הוא פת [פלטר], דמסתברא דבתר המוכר אזלינן. ואקשינן עליה דרבא ממתניתין דתנן יין נסך שנפל על ענבים מדיחן והן מותרות ואם היו מבוקעות אסורות. פירוש דהשתא נמי בחטי בהדחה תיסגי להו. ופריק רב פפא שאני חטי הואיל ואגב צירייהו בלעי כמבוקעות דמיאן. פירוש צירייהו, סדקים שלהם.
<h2>דף סו.</h2>
חמרא עתיקא בעינבי דברי הכל בנותן טעם. פירוש חמרא עתיקא אסור שנשפך על גבי ענבים מותרות ומבוקעות דברי הכל בנותן טעם. חמרא חדתא. כלומר אסור. בעינבי, כלומר מותרות ומבוקעות. אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן. פירוש לדון אם הוא מין במינו או מין בשאינו מינו. ואידי ואידי חד טעמא הוא והוי ליה מין במינו [במשהו] (ומין בשאינו) כלומר ביין נסך. ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והוי ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם. כלומר בששים. חלא דחמרא. פירוש אסור. וחלא דשיכרא. פירוש מותר ונתערבו. אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוי ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי [והאי חלא מיקרי והאי חמירא מיקרי] והאי חמירא מיקרי הוי ליה מין במינו ומין במינו במשהו. כלומר בהני דהיינו בטבל ויין נסך. חלא. פירוש אסור. לגו חמרא. פירוש מותר. דברי הכל בנותן טעם, פירוש דהא ודאי מין בשאינו מינו הוא, ואיירינן בחלא שנאסר קודם שנעשה חלא ונפלו בתר הכי [דאי חלא] לא מיתסר כדאיתא לעיל [כ"ט ע"ב]. חמרא. פירוש מותר. וטפה של יין שנופלת בתוכן עד שאינה נופלת בעודה באויר, כשהיא מתקרבת לחומץ קולטת חומץ והוי ליה טעמא חמרא וריחיה חלא. אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. פירוש ריחיה חלא, וחלא מתקרי בתר שמא אזלינן והוי ליה מין במינו ובמשהו רבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא בתר טעמא אזלינן והוי ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם. פירוש אע"ג דלעיל אמרינן לה איפכא, ורבא אזיל בתר שמא ואביי בתר טעמא. לא דמיא, משום דלעיל לא פליגי בכחו של דבר לא שייכא פלוגתא כלל, שדבר ברור הוא שזה חטים וזה שעורים וזה חמץ וזה חמץ, אלא על עירובן, ופליגי אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא, ורבא אזיל בתר שמא, אבל הכא פליגי בגופו של דבר עד שלא נתערב והוה בעין מה דינו, כיין או כחומץ, ונפקא לן מינה למילי טובא לברר מהא דהכא, כגון ברכת היין ותרומה ומילי אחריני, ואביי סבר בתר טעמא אזלינן בהא לדון על גופו של דבר מהו, והכא נמי בהא כיון דטעמיה חמרא ראוי לדונו כחמרא ודין חמרא עליו לכל דבר.
<h2>דף סו:</h2>
האי בת תיהא גוי לישראל שפיר דמי ישראל לגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר. פירוש בת תיהא נקב שבמגופת חבית ובודק משם היין ... ואם דבר המתקיים. גוי לישראל שפיר דמי. דאין בכך כלום אבל בישראל ביין גוי פליגי, ולאו משום הנאה דריחא, דהא בגמרא מייתינן עלה מתרומה, ולכולי עלמא ודאי תרומה לא מיתסרא בריחא, אלא טעמא דפלוגתייהו משום שכשהוא מריח הרבה ושואף ריחו וקולט אותו, והוא שבע ממנו, כעין אכילה הוא, ומדין אכילה אתינן עלה הכא בהא שמעתין בהדיא בגמרא, ולהכי איפליגו עליה, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא. פירוש שביעת ריח באיסורין כעין אכילה הוא ואסור. רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. פירוש ולא חשיבא אכילה, ואי משום הנאת ריחא לא מיתסרא, דלא מיכוין להכי ... לפום חד לישנא דלעיל אפילו אביי מודה דכל היכא דלא מיכוין שרי, אבל (להכי) [להך] דחשיב ליה כאכילה אפילו בלא מתכוין אסור, דהא קיימא לן [כריתות י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות, כלומר שאינו מתכוין להם, חייב שכבר נהנה. והלכתא בכולהו כרבא דקיימא לן דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. ובררנא דין זה בארוכה בהלכות רבנו ז"ל בהלכות חולין. פיסקא. זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם. כלומר כל שיש הנאה בנותן טעם שלו, דהוי נותן טעם לשבח אסור, וכל שאין בהנאתו בנותן טעם [מותר] כגון חומץ שנפל לתוך גריסין. פירוש דהוי נותן טעם לפגם.
<h2>דף סז.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל והכי הלכתא. פירוש דכותיה אשכחן ביבמות. ואע"ג דלא פליגי עלה אמרינן עלה והכי הלכתא, משום דהוא מילתא ד[רבותא]. אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו. פירוש דחומץ לתוך גריסין מותר. אלא שנפל לתוך גריסין רותחין. פירוש דהויא ליה פגום מעיקרא. אבל נפל לתוך צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. פירוש לאו דוקא נעשה כמי שהשביח, אלא הוי ליה כמי שהשביח ולבסוף נפגם שאסור דחומץ בגריסין צוננין מושבח הוא, וכשמרתיחן נפגם, וכיון דהשביח כלל מעיקרא נאסר ואיך לישתרי.
אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו אין אומרים קדרה זו חסרה מלח או יתירה מלח חסרה תבלין ויתירה תבלין אלא כל שאינה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה. פירוש אם נפל איסור בקדרה והוא פגם בתבשיל זה, ולפעמים [שע"י] תערובת איסור בתבשיל [פוגם], מפני שאין התבשיל כתקנו במלח או בתבלין וכיוצא בזה, הא אם היה כתקנו, לא היה תערובת איסור זה פוגם בו, הרי זה אסור, שלא התירו נותן טעם לפגם אלא אם כן היה פגם כל כך שאפילו בתבשיל שהוא כתקנו היה פגם. איכא דאמרי אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו אין אומרים קדרה זו חסרה מלח ויתירה מלח חסרה תבלין ויתירה תבלין. כלומר ולפיכך פגם לפי שאין התבשיל כתקנו, הא אם היה כתקנו לא היה [פוגם], אלא השתא מיהא הא פגמה. פירוש ובהכי שריא לה.
א"ר אבהו אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית כדי אכילת פרס וטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם רוב הטעם לפגם מותר ולימא נטל"פ מותר הא קמ"ל דאע"ג דאיכא מילי אחריני דפגמי בהדיה והלכתא כלישנא בתרא דר' שמעון בן לקיש. ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסרה רב לההוא שכרא אמרוה רבנן קמיה דרב ששת לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור אמר להו בעלמא קסבר רב נותן טעם לפגם מותר והכא חידוש הוא דהא ממאיס מאיס ובדילי אינשי מיניה. פירוש והוה ליה כנבלה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא כדאיתא בגמרא. ואפילו הכי אסרה רחמנא הלכך בטעמה לפגם נמי אסור. כלומר אפילו פוגם בתערובת נמי אסור. וטעמא דאמרינן דחדוש הוא שחידשה תורה. אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשכרא לא ידענא מאי טעמיה דרב אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כותיה. פירוש ואפילו בהא, כלומר בעכבר דלא אמרינן לטעמיה דלעיל דממאיס מאיס דינא הוא דלישתרי משום דנפגם מעיקרא ואפילו הכי אסריה רחמנא, דחידוש הוא שחידשה בו תורה, וסבר הא דעכברא דאסר דאמר עכברא דדברא הוא ולא מאיס כלל כדאיתא בגמרא. ואי משום דסבר רב עכברא בשכרא אשבוחי משבח. פירוש ומשתנה לשבח ולא מאיס כלל. איבעיא להו נפל לגו חלא מהו אמר ליה רב הלל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא. פירוש משום דסבר עכברא בשכרא משבח. אמר ליה ההוא אימרטוטי אימרטט. פירוש שלא היה צמרו, דהתם משבח. רב אחא שיער בחלא בחמשין ושמואל בשכרא בששים והלכתא אידי ואידי בששים דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ובשכרא. ובגמרא אמרינן וכן כל איסורין שבתורה בששים. כלומר וכן כל איסורין ששיעורן בנותני טעמים בששים.
<h2>דף סט.</h2>
מתניתין. נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוף. פירוש אם היה בחזקת משתמר, שלא הודיעו שהוא מפליג, מותר, אע"פ שנשתהה הרבה, ואם הודיעו שהוא מפליג שהודיעו [שיש] לו לילך במקום שמשתהא, אם נשתהא כדי שישתום, כלומר שיקוב במגופה. ויסתום, כלומר הנקב כמות שהיה תחלה. ויגוף כלומר שיסתמנו במגופה של טיט, ולרבנן בנקב קטן אינו צריך ניגוב דלא מינכר. רשב"ג אומר שיפתח ויגוף ותיגב. פירוש כדי שיפתח כל המגופה לא חיישינן, אלא כדי שיפתח כל המגופה ויחזירוה חדשה כולה ותיבש שלא תהא ניכרת. פירוש, וכיון דאפילו בהודיעו שהוא מפליג לא מיתסר אלא בהאי שיעורא דיש בו כדי לזייף, לרבנן כדאית להו ולרשב"ג כדאית ליה, מכלל דלכולי עלמא בשלא הודיעו שהוא מפליג אפילו שהה כשיעור הזה מותר. ומסתברא דאפילו בחביות פתוחות, מדלא אפליג בה כדקא מפליג לקמן באידך מתניתין בין חביות פתוחות לחביות סתומות וסיפא אפילו בסתומות דהא בעינן שיעור שיפתח ויגוף ותיגב, דאפלו בסתומות כל היכא דשהה כשיעור הזה דהוא כדי לזייף אסור, ורישא אפילו בפתוחות כל היכא דבחזקת המשתמר מותר. ומיהו לא פתוחות לגמרי, דהא אסרינן לעיל [ס' ע"א] בגוי דדרי כובא מליא משום חשש שמא יגע ואפילו ישראל בתריה, אלא שהפקק עליהם בלא מגופה כלל. ודעת מקצת רבותי ז"ל דכי אסרינן בהודיעו שהוא מפליג, דוקא בהודיעו שהוא מפליג כשיעור הזה, הא לאו הכי לא מיקרי הודיעו, דמירתת ואינו יכול לזייף. היכי דמי בחזקת המשתמר. פירוש ליכא לפרושי בשלא הודיעו שהוא מפליג עד כמה מפליג ויהא בחזקת המשתמר, דהא מתניתין היא בהדיא אפילו בשיעור כדי לזייף, כדפרישנא לעיל עלה בהדיא, אלא הכי פירושא, היכי דמי בחזקת המשתמר, כלומר באיזה ענין חשוב בחזקת המשתמר, כיון שהוא מעביר החבית על כתפו והפליג ממנו כלל אפילו לא הודיעו היאך זה בחזקת המשתמר. ומהדרינן כדתניא. פירוש במסכת חגיגה [כ' ע"ב]. היו חמריו ופועליו טעונין טהרות. פירוש והוא הולך אחריהם. אפילו הפליג כדי מיל טהרותיו טהורות. פירוש ולא חיישינן שמא יגעו, ואע"פ שהם עמי הארץ ומסתמא טמאין ומטמאין במגע. ואם אמר להם לכו ואני אבוא אחריכם כיון שנתעלמו עיניו מהם טהרותיו טמאות. פירוש כיון דהודיעו שהוא מפליג כדי שיכול ליגע ולשתות ממנו כלל או לנגוע בו להנאתו כדי לכתף או לתקן משאו. עד כאן בהלכות רבנו ז"ל. קיצר בזה, דהא אכתי לא אהדר ליה למאי דשיילינן, היכי חשבינן כי הא בחזקת המשתמר, אלא התם בחגיגה מקשינן אהא מתניתא, ושקלינן וטרינן עלה, ומוקמינן לה התם בבא להם דרך עקלתון, שכל שעה ושעה יכול לצאת מאותו דרך למקום שרואה אותם והשתא מסתפו מיניה ומרתתי ולא נגעי בה, סברי השתא חזי להו השתא חזי להו. ובגמרא נמי הכא מייתינן לההיא שקלא וטריא ומסקינן לה הכי בבא להם דרך עקלתון, וכי אמרינן נמי הכא בגמרא כדתניא הכי נמי קאמר כדתניא היו חמריו ופועליו, והוינן בה התם הכי והכי, ושקלינן וטרינן, ואסיקנא דרישא בבא להם דרך עקלתון, וסיפא בדליכא דרך עקלתון. למימרא דהתם נמי בבא להם דרך עקלתון, דכל שעתא מירתתי, סברי דחזי להו, הא לאו הכי הפליג שיעור לזייף לרבנן כדאית להו ולרשב"ג כדאית ליה אסור, שהרי יכולין לראות בדרך מרחוק ורואין שאינו בא, וכיון דחזו דהפליג לא מסתפי ומזייפי אכנפשייהו. כללא דמילתא דחזקת המשתמר, דהיינו נמי לא הודיעו שהוא מפליג, לא שרי אלא בבא להם דרך עקלתון, ודברים אלו בדרך, אבל בבית כל היכא דלא הודיעם שהוא מפליג חשיב ודאי כדרך עקלתון, דהא כל שעתא ושעתא מירתתי דילמא השתא אתי השתא אתי, דהא אפשר דאתי עלייהו ולא חזו ליה.
מתניתין. המניח נכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר. פירוש ואע"פ שנתן לו ישראל רשות לעמוד שם, הואיל ויוצא ונכנס מותר. ואע"ג דלא הוחזק בשומר, אפילו הכי הכא דיין ישראל ורשות ישראל כל היכא דלא הודיעו שהוא מפליג שרי. ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוף רשב"ג אומר כדי שישתום ויפתח ותיגב. המניח יין בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא. פירוש בהיקף שלא יראה דרכו. ונכנס למדינה ורחץ מותר. פירוש דהשתא מסתפו דילמא השתא אתי השתא אתי ולא חזו ליה עד דאתי עלייהו. ואם הודיעו שהוא מפליג עד שישתום ויגוף רשב"ג אומר עד שיפתח ויגוף ותיגב. פירוש ובגמרא מוכח דהיכא דאשכחיה ישראל דאפליג לספנתיה או דאחדיה לבבא דחנותא אסור, דכל היכא דעביד מידי דלית ליה למעבד חיישינן, והוא דאית ליה לאשתמוטי על הפלגת הספינה או על נעילת הדלת, אבל לית ליה לאשתמוטי שרי, דכל שעתא ושעתא מירתת (דלא) [ולא] נגע, כדבעינן למימר קמן.
היה אוכל עמו על השלחן והניח לפניו לגין על השלחן ולגין על הדלפקי. פירוש כעין דף שעל השולחן. אסור. פירוש שהרי יש לו רשות במה שעל השולחן, ואע"פ שיוצא ונכנס אסור, דאדלעיל קיימינן, דקתני יוצא ונכנס, שאילו בעומד על השולחן לא צריכא למימר דאסור. שעל הדלפקי מותר. פירוש דמסתמא אין לו רשות במה שבו ומסתפי למנגע ביה. ואם אמר לו מזוג ושתה אף מה שעל השולחן אסור. פירוש שבכלל דבריו תוספת רשות, ומרשה עצמו אף מה שעל הדלפקי. חביות פתוחות אסורות. פירוש דלא מסתפי למנגע בהו הואיל ואמר לו מזוג ושתה. וסתומות כדי שיפתח ויגוף ותיגב. פירוש ואפילו לא הודיעו שהוא מפליג, מדלא קתני בהא הודיעו שהוא מפליג (מדקתני) [כדקתני] באידך דהכא דאמר לו מזוג ושתה אפילו בלא הודיעו שהוא מפליג אסור כשיעור זה. ומתניתין דלא כר' אליעזר דאי כר' אליעזר בחותם אחד מותר, דלא חיישינן, כדאיתא בגמרא. והלכתא כר' אליעזר.
<h2>דף סט:</h2>
אמר רבא הלכה כרשב"ג. דלא חייש לזיופא לקמן. ונקיט שיעורא כדי שיפתח [הכל]. הואיל ותנן סתמא דמתני', דתנן וסתומות כדי שיפתח ויגוף ותיגב. והוי ליה מחלוקת ואחר כך סתם, ובגמרא אמרינן עלה פשיטא ופרישנא דהא אשמעינן רבא, דלא תימא דכולה מתניתין דהיה אוכל עמו על השולחן כולה רשב"ג תני לה, וקאי אדלעיל דקתני רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגב והיה אוכל עמו על השולחן כולה מילתא דרשב"ג היא, הילכך לאו סתמא הוא, קמ"ל רבא דסיפא לאו רשב"ג תני לה, אלא דסתמא כרשב"ג, הילכך הלכתא כותיה. וכי מאחר דקיימא לן דלא חאיש לשיתומא וכותיה דר' אליעזר דלא חאיש לזיופא. פירוש דשרי לעיל אפילו בחותם אחד. מאי טעמא לא מותבינן חמרא בי גוים. פירוש בחותם אחד, למאן דחאיש לשיתומא איכא למיחש שמא יעשה נקב קטן בחבית ולא מינכר, אבל השתא דקיימא לן דלא חאיש להא, אמאי לא. חיישינן לשיכי. פירש רבנו תם ז"ל מינקת. פירוש, שדרכן היה להניח נקב קטן במגופת חבית שיצא משם הבל של יין, ויש לחוש שמא ישתה ממנו במינקת.
<h2>דף ע.</h2>
ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי עאל גוי אחדיה לדשא באפיה והוה ביזעא בדשא. פירוש כמין נקב. אמר רבא כל דלהדי ביזעא שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר. פירוש שכל כנגד הנקב מותר, דמסתפי גוי דילמא חזי ישראל. ואידך אסיר. פירוש דמיירי שאינו נתפס [כגנב] על נעילת הדלת, שאילו נתפס על נעילת הדלת דמירתת גוי אמרינן לקמן בהדיא דכל היכא דנתפס כגנב על הכניסה שרי חמרא. ומיהו בהאי עובדא דהכא מעיקרא עד דלא אחדיה לדשא ופתיח דשא פשיטא לן דחמרא שרי, ואע"ג דודאי (לולניי) [...] נכנס שם, דהא אמרינן אפילו על נעילת דלת אינו נתפס, וטעמא דמילתא דמותר, מפני שהיה בחזקת משתמר, שכן הישראל היה יוצא ונכנס, ולפיכך היה מותר מן הדין עד שלא נעל הדלת.
ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי. פירוש רשות מיוחד היה, ולא היה דר בו אחד מהם, והכי מוכח לישנא דההוא אושפיזא, ולא אמר ההוא ביתא דישראל, אי נמי ההוא ביתא דגוי, אלא ההוא אושפיזא, אלמא רשות מיוחד היה שנתנו בו יינם, ולא היה דר בו אחד מהם, והיה בחזקת המשתמר ויוצא ונכנס, דאם כן ודאי חמרא שרי לעולם ואפילו יינו של גוי ברשותו והגוי עומד שם כדאיתא לעיל דבעי שומר ובהכי מסתפי, אלא שלא הודיעו, דאי בשהודיעו פשיטא מילתא דאסור, אלא שלא הודיעו. אשתכח גוי דהוה קאי ביני דני. פירוש והיו חביות פתוחות שלא היו במגופה, דאי במגופה אליבא דהלכתא דקיימא לן כר' אליעזר שרי, אלא שהיה הפקק עליהן. אמר רבא אם נתפס עליו כגנב. פירוש על הכניסה. חמרא שרי ואי לא אסיר. דכיון דאית ליה לא[שתמוטי] על הכניסה. ואי לא אסיר. פירוש ולא דמי למניח נכרי בחנותו דשרינן לעיל בלא הודיעו שהוא מפליג, דהתם ברשותו נכנס לשם ולא חזינן כלל (דשאני) [דאשני] למיעבד מידי מנפשיה, וכיון דכן לא חיישינן ליה, ותלינן דמיסתפי מינן, אבל כל שנכנס שם שלא ברשותו, כל היכא דאינו נתפס על הכניסה חיישינן ליה, וכן כל שעשה מעשה שלא ברשותנו, כגון נעילת דלת והפלגת ספינה, ואינו נתפס עליו, דיכול לאשתמוטי. וכן פירש רבנו שלמה ז"ל דלא סגי בנתפס כגנב על מגע היין, דנתפס כגנב בעינן על הכניסה, והכי מוכח בהדיא בגמרא עלה דהא.
ההוא ישראל וגוי דהוו קא שתו חמרא שמע ישראל קל צלויי (קלא) בבי כנישתא קם נפק. פירוש והיה הפקק על פי הכלי. ואילו היה הגוי סבור שישתהה שם כדי תפלה ודאי היה מפליג, וכי אזל לבי כנישתא משום דשמע קל צלויי הוה ליה כמי שהודיעו שהוא מפליג ואסיר, דלא מירתת מיניה. אמר רבא חמרא שרי השתא מדכר לחמריה והדר אתי. פירוש סבור הגוי שלא ישתהה שם וכל שעתא מירתת מיניה. ההיא רביתא דאשתכחא ביני דני ונקטה אופיא בידא. פירוש נערה גדולה יודעת בטיב ע"ז, ונמצאת בין החביות, ובידה קנקן של יין. אמר רבא חמרא שרי אימר מגבא דחביתא שקלתה. פירוש לההוא אופיא, ולא נגעה ביין כלל. ואע"ג דהשתא ליכא אופיא אגבא דחביתא אימר אתרמויי איתרמי ליה. פירוש תלינן להקל שכך נזדמן לה ולפיכך נגעה בו, אבל יין לא היתה נגעה דמירתתא, ומיירי שהיה קצת בחזקת המשתמר, שהיה ישראל יוצא ונכנס, ואי לאו משום אופיא פשיטא דליכא למיחש, אבל משום אופיא חששו לה, ואפילו הכי אמר רבא דליכא למיחש, והאי אימר דהכא הואי לקולא. ודכותה בתלמודא. וההיא מסוביתא דמסרה מפתח לגויה א"ר יצחק בן אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרי לה לא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד. פירוש והיה היין עומד ברשות מיוחד [ופתחה] פתוח לרשות הרבים או למבוי, וישראל דרין באותה חצר, ואם היה בכלל שמירת המפתח שמירת הרשות, הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג, כדמוכח בגמרא בהדיא דכל שאמר לו שמור חשיב כהודיעו שהוא מפליג, וכיון דכן דהודיעו שהוא מפליג ויש לו רשות ליכנס שם ודאי אסור, אבל השתא דאמרת אין לו רשות ליכנס שם, נהי דחשיב כמו שאין שם מפתח, כיון שהוא בידה, אלא שהוא כאילו נעול במנעול, מכל מקום כאן דישראל דרין באותה העיר מיסתפי מינייהו כיון דבית פתוח לרשות הרבים או למבוי, כדאיתא לעיל בהדיא. אבל כל היכא דאין ישראל דר באותה חצר כיון דהודיעו שהוא מפליג אין בידנו כח להתיר. ובגמרא אמרינן ההוא אריא דהוה נהים במעצרתא. פירוש בגת אשתכח גוי שהיה [טשא] ביני דני. פירוש והשתא ליכא נתפס על הנגיעה, דאיכא לאשתמוטי דמחמת ביעתותא דאריא [נכנס] ומכל מקום שלא מדעתו נכנס שם. אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דטשינא אנא [איטשא] ישראל אחוראי וחזי לי. פירוש שסבור שאע"פ שאין רואה הישראל, שמא מפחד הארי מיטשא בין החביות, וירא שמא יראהו. וכן כל כיוצא בזה דאיכא למתלי גוי דאיכא ישראל חזי ליה מותר. עוד אמר בגמרא אמר רבא זונה ישראלית וגוים מסובין אצלה חמרא אסיר מאי טעמא כיון דזילא בתריה גרירא, זונה גויה וישראל מסובין אצלה חמרא שרי נהי דתקיף להו יצרא דעברה יצרא דיין נסך לא תקיף עלייהו.
<h2>דף ע:</h2>
מתניתין. בולשת שנכנסה לעיר. פירוש חיל, ועל שם שמחפשין הכל נקראת בולשת, כדמתרגמינן ויחפש ובלש. בשעת שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות. פירוש שכיון שהן סתומות היא ראיה שלא פתחום, שאם פתחום לא חזרו לסותמן שאין אימת אדם עליהן, וכל שכן דשרי לר' אליעזר [ל"א ע"א] דלא חאיש לזיופא וסגי ליה בחותם אחד. ומיהו בין לדידיה בין לרבנן דוקא סתומות במגופה של טיט, הא לאו הכי כפתוחות חשיבי, דכי מהדרי ליה לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמילתא. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך. פירוש בין בכרקום של אותה מלכות בין בכרקום של מלכות אחרת. וכן מבואר בכתובות [כ"ז ע"א], כמו שפירשנו שם בס"ד. וכולהו מודו דכל בשעת מלחמה אין פנאי לנסך. ומיהו דוקא בפתוחות מתחלה, אבל סתומות שנפתחו השתא חיישינן להו.
<h2>דף עא.</h2>
אומנין ישראל ששלח להם גוי חבית של יין נסך בשכרן מותר שיאמרו לו תנו לנו את דמיה. פירוש עד שלא הגיעה לרשותן, דלא זכו בה, ולאו דוקא דמיה, דהוי ליה רוצה בקיומו, ואסור כדאסרינן לעיל [ס"ד ע"א] באומר המתן לי עד שאמכור יין נסך ואביא לך, אלא כלומר עד שאתה [נותן] לי חבית זו תהא שלך ותן לי דמיה כנגדה, וליכא רוצה בקיומו כלל. ואם משנכנסה לרשותו אסור, דהשתא זכו בה, והוי ליה יין נסך ביד ישראל. המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין. פירוש דהשתא הוא דקני גוי בהגבהה. [ונמצא] שדמי יין כשר הוא שנתחייב לו, אבל מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. דהשתא לא קניא עד דפסק דמים, ולאלתר שמדד מסתמא נגע ביה, והו"ל יין נסך ברשותא דישראל, ואשתכח דישראל דמי יין נסך הוא דשקיל, ואע"ג דגוי דנסכיה לחמרא דישראל שרי לאתהנויי מיניה כדכתיבנא לעיל [נ"ט ע"ב]. התם הוא בדנסכיה על כרחיה דישראל, אי נמי שלא מדעתו דהתם שרי, דחשיב כמזיק וכדכתיבנא לעיל, אבל מדעתו ודאי אסור.
<h2>דף עב.</h2>
נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של [גוי וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של] ישראל אם יש בו עכבת יין אסור. פירוש אם יש במשפך שום נקב שאפשר שיתעכב [בו] יין. הרי זה אסור. פירוש ומוקים לה בגמרא שפחסתו צלוחיתו, פירוש שהטה צלוחיתו ונגע היין האסור שבצלוחית של גוי עם היין שבמשפך, ומתוך כך (אסור) [מחובר] היין של גוי עם היין שבמשפך, שנכנס בו מן היין האסור, וכל [יין שעבר] בתוכו בעוד שיש בו אותו יין אסור כולו נאסר, שיין נסך אוסר במשהו. ומיהו אסור דקאמר היינו בשתיה, אבל בהנאה ודאי [מותר] ומוכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו. אבל מתני' ודאי בתקנתא לא קא מיירי, אבל אם אין בו עכבת יין, אע"פ שנגע המשפך ביין איסור של גוי מסתמא, ודאי פשיטא, שהוא מודד לתוך צלוחית של ישראל כבר נתיבש וכל מידי דבר הדחה ודאי ... צלול כגון יין כיון שנתיבש מותר, והוא עולה לו להדחה בכל דבר שאין בו עכבת יין. ומשום הכי אמרי בהא דמשפך דאין בו עכבת יין מותר. וכי תימא והא משפך לאו בר הדחה הוא, דבר נגוב הוא, כדאיתא לקמן [ע"ד ע"ב]. איכא למימר התם הוא במשתמש בו בשעת הגתות, דהוי ליה תשמיש קבוע קצת, אבל בעלמא לפי שעה ודאי בהדחה בעלמא סגי ליה. ואע"ג דקיימא לן דכל מכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בה רבנן, התם במכניסו לקיום לגמרי, אי נמי בגת גופיה דתשמישו הוא לקיום קצת ואין דרך להשתמש בו בעלמא, ולפיכך לא חלקו בדינו, אבל בשאר כלים שדרכן להשתמש בהן בגת ודרכן להשתמש בעלמא, כשמשתמשין בו בגת בעי ניגוב וכשמשתמשין בו בעלמא בעי הדחה.
המערה מכלי לכלי. פירוש מכלי כשר לכלי אסור. המערה ממנו מותר. פירוש הנשאר בכלי הכשר מותר. ואת שעירה לתוכו. כלומר לתוך כלי האסור אסור. אמר רב הונא נצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חיבור לענין יין נסך הוי חיבור. פירוש ניצוק, קילוח. ועל ידי שנצוק מזה לזה קרי ליה נצוק, וקאמר לא הוי חיבור, כגון שיש בכלי אחד משקין טהורין ובכלי אחר משקין טמאין, ועירה מן הטהור לתוך הטמא, אין אומרין שיהא הקילוח בין שניהם, ויהא כאילו כולן נתערבו, ויהא הכל טמא, אלא הטהור טהור, וכן לטהרה לא הוי חיבור, אע"ג דקיימא לן דמשקין טמאין שהשיקן למקוה טהרו, הכא אם היו המשקין טמאין בכלי ויצא מהן למקוה אין מטהרין.
<h2>דף עב:</h2>
אמר מר זוטרא קנישקניז שרי. [פי' זה כלי שיש לו ב' דדין] ושני ב"א יכולין לשתות ממנו כאחת זה מצד זה [גוי וישראל שרי שהיין שבצד חשיב כבר כנעקר מן הכלי ולא חשיב חבור עם מה שבכלי וכ"א מוצץ ואינו חוזר מה שנגע לפיהם עד שעה שפוסקין, והמוקדם לפסוק אי הוה ישראל שרי אבל קדם] ופסק גוי לא. פירוש דהשתא [נאסר מה שנגע בפיו וחוזר לתוך] הכלי ואוסר הכלי. [וזו ראייה דניצוק לא הוי] חיבור [כלל, שאין לך קלוח מחבר יותר מזה. ורבינו קבעה הלכה אע"פ (שההיא) [שהביא] דברי רב הונא שאוסר בנצוק, שהוא ז"ל] לא רצה לגלות [ההיתר והביא דברי מר] זוטרא ואין בהיתר זה ספק אפילו הלכה למעשה, וכן קבלתי מרבותי, אלא שראוי שלא לדרוש כן ברבים.
<h2>דף עד.</h2>
נודות הגוים וכן כל כיוצא בו דיניה כשאר איסורין, ובין במינו ובין שלא במינו בששים והואיל ולא נאסר בהנאה, וכן כתבו בתוספות...חבית בחבית דימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו, הוא הדין בנפלה אחת מהן לים הגדול, והכי מוכיח בזבחים [ע"ג ע"א].
<h2>דף עד:</h2>
מתניתין. גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה. פירוש משום חמרא דאיסורא דרמו [גוים] ביה בשעת זפיתה. ושל עץ ר' אומר מנ[גבה] פירוש [כשל א]בן. וחכמים אומרים יקלוף את הזפת. פירוש דאבן הוא דלא בעי קליפה משום דלא [בלעה], אבל דעץ בעיא קליפה ואחר כך ניגוב. ובגמרא מוקמינן לה בלא דרך בה אבל דרך בה בעיא קילוף אפילו של אבן. ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה. דחרס בולע הרבה וכלי גת של חרס היינו ככלי עץ שמכניסו לקיום ובעי הכשר גדול, דהיינו מילוי ועירוי. ובהכי סגי לה, דהא אפילו בקנקנים של חרס דמכניסו לקיום ממש סגי ליה בהכי, כדאיתא לעיל. אמר רבא דוקא שזפתה גוי אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב אלא בעיא קילוף. פירוש ואפילו גת של אבן בעיא קילוף ואחר כך ניגוב. ת"ר הגת והמחץ והמשפך של גוים ר' מתיר בניגוב וחכמים אוסרין. פירוש בכלי [חרס] ... קסברי דכלי חרס בגת ככלי עץ שמכניסו לקיום, אבל בגת דעלמא דלאו כלי חרס ליכא מאן דאמר דלא [סגי לה בניגוב]. מודה ר' בקנקנים של גוים שהן אסורין. פירוש אע"ג דאפליג בה להקל לא תימא [דמיקל] ר' יהודה בקנקנים של חרס. מה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופתין אסורין. פירוש עד שיקלוף את הזפת, ואחר כך ינגב. והא אנן תנן גת של אבן שזפתה גוי מנגבה ישראל והיא טהורה. מתניתין דלא דרך בה. פירוש ולהכי סגיא בניגוב בלא קילוף. ברייתא דדרך בה. פירוש ולהכי לא סגי לה בניגוב בלא קילוף. [רבא] כי משדר גולפי. פירוש כדים ריקים. להרפניא. [שדרים שם] גוים. סחיף להו אפומייהו וחתים להו אביצרייהו. פירוש נותנן בדסקיא, וסחיף להו אפומייהו למטה, וחותם השקין כלפי שוליהן. קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהו רבנן. פירוש והאי דבעי רבא [הכא שני] חותמות, דהא פרישנא לעיל [דכל היכא דליכא למיחש שנתנסך היין] לא בעי שני חותמות ... אפשר דבכי האי גונא הוה קיל טפי.
[והא דאמרינן], כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן, אמר מורי רבינו ז"ל, דהיינו לחוש לכתחלה, וכן אם בידוע שנתן יין לפי שעה, אבל היכא דעבר ומסרה לידו בלא חותם ולא עמדה בידו אלא לפי שעה כיון דלא ידעינן בודאי דרמא ביה חמרא ואפילו איתא דרמא ביה חמרא משום גזרה בעלמא דגזרו ביה רבנן מספיקא אזלינן ביה לקולא וסגי ליה בהדחה. במה מנגבן רב אמר במים ואפר רבה בר בר חנא אמר באפר ומים ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא. פירוש באפר [יבשה] בעיא תחלה מים ואחר כך אפר באפר (יבשה) [לחה] נותן תחלה אפר ואחר כך מים.
<h2>דף עה.</h2>
איתמר בי רב משמיה דרב אמרי תרתי תלת ושמואל אמר תלת ארבע. פירוש תרתי תלת, באפר לחה תרתי דהיינו אפר ומים. באפר יבשה תלת, דהיינו מים ואפר ומים. ושמואל הוא דאמר באפר לחה תלת, דהיינו אפר ומים ואפר תרי זמני ואפר יבשה ארבע, דהיינו מים ואפר ומים ואפר. ושמואל לא חשיב מיא בתראי, דאילו לשמואל בהדי מים בתראי באפר לחה הויא ארבע אפר ומים [ואפר ומים]. בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו בי רב משמיה דרב אמרי תלת ארבע. פירוש ואפר בעי' תרי זמני, ובאפר לחה הוו תלת וביבשה ארבע כלישנא דשמואל דלעיל. ושמואל אמר ארבע וחמש. דאפר נמי בעי' תרי זימני, ובלחה הוו ארבע בהדי מיא בתראי (פירוש אבל) וביבשה הוו חמש בהדי מיא בתראי וכדפרישנא לעיל. ולא פליגי. פירוש רב ושמואל לפום האי לישנא דפומבדיתא לא פליגי, דכולי עלמא בעי' אפר תרי זימני. מר חשיב מיא בתראי. דהיינו שמואל. ומר. דהיינו רב. לא חשיב מיא בתראי. פי' אבל לפום לישנא דסורא רב ושמואל פליגי, ורב לא בעי אפר תרי זימני ולא חשיב מיא בתרא.
אמר רב יהודה הני דוקי דארמאי. פירוש כעין שקין ונותנין בהן שמרי יין, והיין זב ונמשך מתוכן צלול. דמזיא מדיחן. פירוש של שער דלא בלע. דעמרא מנגבן. פירוש שהצמר בולע יותר ובעי ניגוב. דכתנא. פירוש של פשתן שבולע יותר. מישנן שנים עשר חדש. ואי אית בהו קטרי. אבל הדחה ויישון מסתברא דלא בעינן. הני דיקולי. פירוש סלים. וחלתא דארמאי. פירוש כוורת ומסננין בהן היין. דצירי בחבלי. פירוש שעשויות בחבלים מדיחן. דגרוואתא. פירוש של מיני קש דקין, מנגבן. דכתנא מישנן ואי אית בהו קטרי שרי להו. ובגמרא [ע"ד ע"ב] אמרינן גבי הכשר הגת, נעוה ארתחו, פירוש גת הגעילוהו, ומשמע ודאי בעירוי מכלי ראשון, דאילו גת לא משמע דאפשר ליה בכלי ראשון, טעמא דמילתא משום דגת וכליו, כיון דאין מכניסו לקיום לגמרי, סגיא ליה בהא, אבל בכלים שמכניסין לקיום לגמרי ודאי לא סגי ליה אלא בהגעלה בכלי ראשון.
<h2>דף עה:</h2>
מתניתין הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכו להטביל יטביל. פירוש להדיח ידיח. להגעיל יגעיל. פירוש שדרכו להשתמש בו על ידי האור במשקין. ללבן באור ילבן. פירוש שדרכו להשתמש בו על ידי האור, דכללא דהכשר לעולם כבולעו כך פולטו. השפוד והאסכלה מלבנן באור. פירוש קמ"ל דאע"ג דמכוסין בבשר חשיב תשמישו על ידי האור. הסכין שפה והיא טהורה. פירוש לוטשה בריחים של נפחים. ובהכי סגי לה ואפילו להכשירה דרותח. דמתניתין סתמא קתני והכשר גמור קאמר. ובלבד בסכין שאין בו גומות. תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. פירוש אחר הכשר, דמסתמא קודם הכשר לא מהניא טבילה. מנא הני מילי אמר רבא אמר קרא תעבירו באש וטהר. פירוש וקרא יתירא הוא לישנא דוטהר, דסגיא ליה במאי דכתיב תעבירו באש. הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו כלים חדשים דהא ישנים כי מלבנן באור כחדשים דמו ואפילו הכי בעו טבילה. מתקיף לה רב ששת אי הכי אפילו זוגי דסרבלא. פירוש שגוזזין בהן בגדי צמר, כיון דלאו משום בליעה הוא. אמר רבא כלי סעודה אמרין בפרשה דכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להביא באש אלא כלי סעודה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא (בלוקחין) [בלקוחין] וכמעשה שהיה. פירוש דמדין שהיו שלהן, אבל שאולין לא. רב יצחק בר יוסף זבן מאני דמרדתא חדתא מגוי סבר לאטבוליה אמר ליה ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוחנן כלי מתכות אמורים בפרשה אמר רב אסי הני כלי זכוכית הואיל וכי נשברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו. קוניא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו, והלכתא כסופו. פירוש תחלתו ככלי חרס ובסופו (מספר) [מכפר] ליה במיני מתכות כגון בדיל ועופרת הלכך ככלי מתכות דמו צריכי טבילה. משכנתא בעיא ולא איפשיטא.
תנו רבנן הלוקח כלי תשמיש מן הגוים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין. כלים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחיות, מדיחם ומטבילן והם טהורים. דברים שנשתמש בהן ע"י חמין, כגון יורות וקומקומוסין ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והם טהורים. דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפודין והאסכלאות, מלבנן ומטבילן והם טהורין. וכולם שנשתמש בהן עד שלא יטביל עד שלא לבן מותר, דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר, שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה ועד כמה מלבנן א"ר אלעזר עד שתשיר קליפתן וכיצד מגעילן יורה קטנה לתוך גדולה ויורה גדולה מהדר לה לישא [א]פומא ומלי לה מיא ומרתח לה. כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות. פירוש ומיהו בולעו בניצוצות של כל השנה, ולהכי לא סגי לה בניצוצות דהשתא דחד שעה, ובעי' מהדר לה לישא כדי שיעלו המים על השפה כולה. הסכין שפה והיא טהורה. אמר רב הונא [נועצה עשר פעמים בקרקע, אמר רבא] במקום קשה אמר רב כהנא ובסכין יפה שאין בה גומות נועצה עשר פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולאכול בה צונן. פי' דהכשר דמתני' לגמרי כדפרישנא לעיל, אבל האי הכשר דנועצה עשר פעמים בקרקע דינא אחרינא, ולאכול בה צונן, דקאי לה במקום הדחה. ובהכי שריא ותו לא מידי.
